רך ועדין blando y delicado

El hombre nace blando y delicado;
a su muerte, está rígido y duro.
Las plantas nacen blandas y flexibles;
a su muerte están secas y quebradizas.


Por consiguiente, quien es duro e inflexible
es discípulo de la muerte;
quien fluye blandamente
es discípulo de la vida.


El rígido y el duro se quebrarán;
el blando y el delicado fluirán y seguirán adelante.


(traducido de la versión hebrea "Sefer Haderej vehasegulah" de los escritos de Lao Tsé)

אהבה עזה פועמת בקרבו

דממה רועשת, תיקון הביטול המקנה צורה לתשוקתך. קול רעש גדול ועליז מבקש לפרוץ אל תוך הדממה הדקה, להעיר את נתיבות הלב. ובנשמה עדיין שקט, התפשטות המצוי להיסגל לראוי, עולם בתול הניזון מהרצון, ואהבה עזה פועמת בקרבו.

ומעשה ידינו כוננה עלינו

עולים באודם עז להעיד כי בז כוחם לרוח: מי תהום עוטפים להחניק. 

  אנו מתלמדים עוד לסחות בהן לשוח, צפים לצפות בצור עליו לנוח.   

  או שעדיף להעלים את מי וימי כל תהום בלובן ובכחול, להפוך את טבענו במהות הצור עצמו...  

 ולהתהוות בעולם שמעשה ידינו כוננהו 

 כי נועם הבורא והבריאה עלינו?

apología del camino hacia una nueva canción

una canción nueva. tempestades, bocas llenas de dulce, hojas verdes cuyo sólo aroma basta para hendir de amores la tiniebla. luces que, faltas de asidero, se aferran a quien logre parir del silencio un canto. y un sabor inolvidable a flor de labios, todo apetito que ilumina amaneceres a su paso.

סיפור על פספוס נפוץ ותבואה שלא קוטפים

מאת יאיר מנחם, ר"ח שבט ה'תשע"ב

עלתה תמונה טמונה בחלומי ונתמנתה למשול בקרני אור כעור על משכבי.
והנה נכנס יהלל הביתה, סתם שמח לאחר יום שזרם כגרגירים המסתננים בין האצבעות בלי להשאיר כלום על כף היד מלבד התחושה של סוף בינתיים לסוג מסוים של שיעמום והזדמנות לרגע חדש להאיר.
יהלל נכנס הביתה בצהלה מדודה לאחר יום של עבודה אפורה. על הספה, מוצא כצפוי (איזו שמחה מתעוררת בקרבו כל פעם שהמתרחש מודה על הצפוי!) את אשתו היפה, מעיינת בריכוז רב בתוך ספר קט.
- שלום לך, אשתי היקרה -צוהל יהלל מולה.
היא מרימה את שפתיה מעל הספר... מעין עצלות מתגלית בתנועה, כאילו לא הושקע בה כח מספיק להוביל את עיניה עד איפה שמבט בעלה האוהב יוכל לפגוש אותם, ונתקעו איפשהו באמצע, אולי בכפתור הרביעי בחולצה של יהלל או בקרע הזעיר בחגורה שלו מצד שמאל.
- שלום לך אהובי היקר! -לוחשת בכל זאת כאילו לועסת בעונג את המלים-. איך עבר עליך היום החשוב הזה?
- טוב... לא כזה חשוב עד כה אלא דוקא רגיל, ללא שמחה וללא צער; את יודעת: זה שאין בשורות מהוה כבר בשורה טובה. מה עשית היום?
- אייי בעלי האהוב -נשמע בקולה ונראה בלחייה כאילו מתעוררת לפתע-: המלך כל כך אוהב אותנו! ישבתי ועיינתי בספר החדש של המנהיג הרוחני שלנו, המדבר על מימוש והגשמת התכלית החיונית בחיים של כל אחד, על אומץ, על ההגיון האמתי המקדש את מי שנבלע בו באהבה. אני כל כך אוהבת אותך! -כך אומרת, מסיימת כמו מתוך חלום שבתוך חזון, עפעפיה נוטים לנחות לשניה ועיניה נתפסים מחדש אל תוך הספר.
- איזה יופי, אשתי הנבונה; בואי ספרי לי על מה זה מדבר.... -ממצמץ להבהיר, כאילו משהו בכל זאת אינו מובן-. רגע! ממתי יש לנו מנהיג רוחני?!
- סליחה, מותק שלי אהובי. אתה מגיע תמיד כל כך עיף וטרוד שכנראה שכחתי לספר לך... אך בטוחה אני שגם אתה תאהב אותו ואת רעיוניו המושיעים.
- בסדר -הוא מחייך בחצי אנחה, ועיניו נוצצות מרעיון כאילו פתאומי-. את רוצה אולי שנשבור קצת את השיגרה ונצא הערב לאכול במסעדה המקסיקנית החדשה במרכז? אומרים שמנגנים בה  מוסיקה טובה וערבה... מאוד מתאימה לערב רומנטי ביחד.
- אויי, סליחה מותק שלי -אומרת היא חיש מהר כאילו צער קטן מתמזג בשלוותה לרגע חולף-. היום אין אנו יכולים... יש לנו כבר תוכניות.
- ומה הן אותן תוכניות... -שותק לשניה כאילו המלים נמדדות בין החיך והלשון מאחורי חומת השניים, ומשלים- אם מותר לי לדעת?
- הערב זה ערב גדול, יקירי -משיבה בנימת נאום, וכאילו הד עולה מדבריה הנאמרים אמנם בקול נמוך-: היום אנו סוקלים אותך. האין זה נפלא?
- מה את מדברת! -נראה שהוא לוקח את הדברים קצת בצחוק אולם בחשדנות-. ולמה בדיוק אסקל לפתע? מה פשר דבריך המוזרים?
- אוף.... כמה שאתה סתם בור ואינך מבין כלום. במקום לשמוח, אתה סתם חש בקטנוניות על עצמך. עם כל מה שקשה לי לעשות לטובתך! -אומרת כל זאת בנשיפה אחת, וממשיכה בעיניים חצי סגורות, עם אצבע זקופה מרקדת באויר כמורה החוזרת על מה שהתלמיד האומלל מתעקש לא לקלוט-: המנהיג הרוחני שלנו מסביר היטב בספרו כמה חשוב שנכפר ההכי מהר על כל החטאים שלנו, ובאופן ההכי מושלם שיש. וחשבתי שמגיע לך, אהובי הטוב, שאדאג לכפרתך באופן ההכי ראוי ומושלם, גם אם זה יכאב לי ויהיה לי קשה לחשוב אפילו על יום אחד בלעדיך -המילה האחרונה נפלטת מפיה כבר בלחישה עמוקה, כאשר דמעה חרוצה מתגלשת אל קצות  שפתיה; מיד נזקפת וממשיכה בכח מחודש-: אך אין מה לחשוב ולחשוש על עצמי בעלי האהוב, הרי אתה יקר לי מכל, ושום מאמץ ונסיון אחסוך לעצמי אם הטוב שלך שרוי בספק! וזהו: היום סוקלים אותך, בפרדס מאחורי בנין המים -חושבת שניה ומוסיפה בחיוך מבין-: אל תדאג, קבלתי כבר אישור ממזכירות המנהיג; הכל יהיה בסדר.

יהלל עומד באמצע הסלון, מביט על אשתו בעיניים גדולות. נראה המום, ולפתע מרפה שרירים ומנסה חיוך בנסיון כושל להבין את הבדיחה, לנחש איזו הפתעה טובה מסתתרת מאחורי החידה והמשל; עיניו משוטטות בנוף המוכר כאילו הכל חדש שם, או כאילו מתחילים להיפרד באמת מהשיגרה. מחזיר את עיניו אל אשתו המרוכזת מחדש בספר ואף עושה סימנים חרוצים עם עט אדום לאורך הדפים.... ״היא מכינה את סדר הערב״, חושב לעצמו.

אין הרבה הפתעות בהמשך. נראה מדבריה שמשל ונמשל נדבקו יחד, עד כדי שכל הויתה הפכה למשל עצום של משהו בלתי נודע. לאחר שעה מיגעת בה הוא מנסה (בשיחה קלה, בהתנשאות, בהתחננות, בכעס, בבכי, בכניעה אילמת בסוף מול החיוך החובק שלה כאילו מבינה שבקטנותו הוא מפחד ובכל זאת היא מוכנה לאלץ את עצמה להיטיב עמו עד הסוף) לרדת אל סוף דעתה..., בעוד היא חוזרת על המון דברים מעניינים הקשורים למלך ולמנהיג הרוחני ולכל מיני הזיות מוסריות שהתנחלו במקום תבונתה. בסוף יהלל נכנע למשא ומתן מטורף על גורלו: חש בגופו ממש את הכאב של הפצעים, מצטיירות בתודעתו האבנים הכחולים, האפורים, האדומים, מתנקשות בגופו ופוצעות אותו בזרועותיו, בבטן, בכתפיים ובמצח.... הבהלה גוברת עליו ונכנס מתוך רעדה לנסיון להשיג הקלה באופן ההוצאה לפועל של הכפרה.
אשתו מחבקת אותו ובין נשיקה ונשיקה בלחייו, בצוארו ומאחורי אוזניו... לאט לאט נראה שמתפשרת (הרי היא אוהבת אותו ואינה חפצה לראותו בכזה יגון!). 
לסיום המחזה, שניהם יוצאים לאט מהבית, ידיהם משולבות: היא כבר בלי הרבה סבלנות עדיין נחושה להיטיב לבעלה כדברי המנהיג הרוחני; יהלל, אחוז בשיגעון, רק מודה למזלו שאשתו האהובה מצאה פירצה בדברי המנהיג, ובמקום הצער הארוך והנורא של הסקילה, הולכים רק לתלות אותו.... בזריזות ובמתיקות רבה, לטובתו, ואשתו הצדיקה תתמודד לבד (עד כדי כך היא מסורה אליו ובכלל לא איכפת לה מעצמה!) עם המשך החיים החסרי כפרה האלו.

נשען על כרית רוח

נשען על כרית רוח, צופה בתמיהה על סער שבירי נצח מתפוררים כעשן תכלה עדי מרום, כופה על כפות רגליים להתבטל לנוכח הרצפה

"cierra los ojos, y da en el blanco"

como en la instrucción zen para el tiro con arco: "cierra los ojos, y da en el blanco" (hay otra opción, para descreídos: cárgate de cosas, necesidades, obstáculos y excusas infinitas, y arrástrate de aquí para allá lamentándote porque no puedes llegar....: cada quien, elige ;) )

לפעמים, המציאה מותנית ביאוש

לפעמים, המציאה מותנית ביאוש, כפי שירידות נכפות עלינו לצורך עליה עד היכן שלא היינו מגיעים לעולם ללא הכח שהנפילה מנפיקה לנו

בכל לב פועמת באמת אותה תשוקה

בכל לב פועמת תשוקה לצדק, נטיה לעשות חסד, הרגשת ערבות לזולת. לפעמים, הפעימות הזוהרות כדמעות של הלב חזקות הן ומשפיעות על גוון הנשמע סביבן. פעמים אחרות, הן מדי מכוסות בקליפות הצער, שומני השיגרה והאדישות. וכשזה קורה, דחוף ללבבות טיפול מעורר רחמים, מחיה את הנשמה המעולפת אשר שכחה אהבותיה ואף יעדה בעולם. הלואי ויגאל אותנו דבקותנו בטוב, בע"ה, מכל רע

תחיית המתים בשיר

ובקצה תיקרת הרקיע שלך ושלי, בזכות מי שמעז לרצות בטוב ובנעלה עד כלות הנפש, נשמע שיר מפי כל נברא עולה מרום, מזמין ליטול משל מאלו המאוהבים בנוי ובצדק ובנועם ובאמת ובאהבה ובשלום, ולגו, בפסגות היציבות כולן, אשרי חלקם.

אלא שצריך את שתי קצוות החוט לבטל את המרחק

קוסם מתנדב להמיס פערים ולהפכם לייחודי פאר, כך שנפעיל קפיצת-דרך לארץ הפלאות... עלי אדמות

¿qué onda?

y si me empeño en contarte qué y por qué y persigo tu atención y carraspeo rodeando tu huida y traigo flores y melones y cornisas y manos que se pintan y entonces me miras por fin y parece que me adviertes, y entonces callo: ¿de qué color verías mi silencio?

לבלוע את הערפל

מששתי בחושך ומצאתי חלום מלא אור,ו... אולי את? קמה כנגדי לעצב את הזריחה כל יום. תני סימן (נעל קריסטל או סרוך של דבש): יתכן שאבלע את הערפל להביאך אל חיקי :-) 

יש מקום ביער, ובו כל הווייתנו שמחה

יש מקום ביער בו דמותך נפגשת בדמותי כל ליל ומנשקת את שפתיי בפתוח נפשי בדברי שיר. הערב יתעורר היער לעברך, ואם רק בכך תחפצי, לא ימס עוד החיבוק ויזדקפו זרועותי לשמחך לעולם :-). רק אות שלום הביאי בך, ונתגשם מתוך חלום כל הווייתנו שמחה

cuatro responde a lo que buscas

Busque un camino desde el corazon de la noche, que se vistiera de Ti para vestir mis pasos. Camino sin cesar y piso una y otra vez las mismas piedras, las mismas huellas de brazos y de truenos, renaceres y ocasos.
Busque un corazon en los caminos de la noche, que desnudase mis pasos, para revelar alguna luz sin mas necesidad de trucos y movimientos vanos.
Halle una gema de doce lados desiguales, un caleidoscopio que muda de forma lo que los ojos piensan, una pasion solitaria y una larga palma que bendecir entre mis cantos.
Halle cuatro, aspero, dulce, hecho de oboe en la mayor, ora ultravioleta o naranja, ora proveniente del ruido ora del silencio, siempre mar.