מאת יאיר מנחם, ר"ח שבט ה'תשע"ב
עלתה תמונה טמונה בחלומי ונתמנתה למשול בקרני אור כעור על משכבי.
והנה נכנס יהלל הביתה, סתם שמח לאחר יום שזרם כגרגירים המסתננים בין האצבעות בלי להשאיר כלום על כף היד מלבד התחושה של סוף בינתיים לסוג מסוים של שיעמום והזדמנות לרגע חדש להאיר.
יהלל נכנס הביתה בצהלה מדודה לאחר יום של עבודה אפורה. על הספה, מוצא כצפוי (איזו שמחה מתעוררת בקרבו כל פעם שהמתרחש מודה על הצפוי!) את אשתו היפה, מעיינת בריכוז רב בתוך ספר קט.
- שלום לך, אשתי היקרה -צוהל יהלל מולה.
היא מרימה את שפתיה מעל הספר... מעין עצלות מתגלית בתנועה, כאילו לא הושקע בה כח מספיק להוביל את עיניה עד איפה שמבט בעלה האוהב יוכל לפגוש אותם, ונתקעו איפשהו באמצע, אולי בכפתור הרביעי בחולצה של יהלל או בקרע הזעיר בחגורה שלו מצד שמאל.
- שלום לך אהובי היקר! -לוחשת בכל זאת כאילו לועסת בעונג את המלים-. איך עבר עליך היום החשוב הזה?
- טוב... לא כזה חשוב עד כה אלא דוקא רגיל, ללא שמחה וללא צער; את יודעת: זה שאין בשורות מהוה כבר בשורה טובה. מה עשית היום?
- אייי בעלי האהוב -נשמע בקולה ונראה בלחייה כאילו מתעוררת לפתע-: המלך כל כך אוהב אותנו! ישבתי ועיינתי בספר החדש של המנהיג הרוחני שלנו, המדבר על מימוש והגשמת התכלית החיונית בחיים של כל אחד, על אומץ, על ההגיון האמתי המקדש את מי שנבלע בו באהבה. אני כל כך אוהבת אותך! -כך אומרת, מסיימת כמו מתוך חלום שבתוך חזון, עפעפיה נוטים לנחות לשניה ועיניה נתפסים מחדש אל תוך הספר.
- איזה יופי, אשתי הנבונה; בואי ספרי לי על מה זה מדבר.... -ממצמץ להבהיר, כאילו משהו בכל זאת אינו מובן-. רגע! ממתי יש לנו מנהיג רוחני?!
- סליחה, מותק שלי אהובי. אתה מגיע תמיד כל כך עיף וטרוד שכנראה שכחתי לספר לך... אך בטוחה אני שגם אתה תאהב אותו ואת רעיוניו המושיעים.
- בסדר -הוא מחייך בחצי אנחה, ועיניו נוצצות מרעיון כאילו פתאומי-. את רוצה אולי שנשבור קצת את השיגרה ונצא הערב לאכול במסעדה המקסיקנית החדשה במרכז? אומרים שמנגנים בה מוסיקה טובה וערבה... מאוד מתאימה לערב רומנטי ביחד.
- אויי, סליחה מותק שלי -אומרת היא חיש מהר כאילו צער קטן מתמזג בשלוותה לרגע חולף-. היום אין אנו יכולים... יש לנו כבר תוכניות.
- ומה הן אותן תוכניות... -שותק לשניה כאילו המלים נמדדות בין החיך והלשון מאחורי חומת השניים, ומשלים- אם מותר לי לדעת?
- הערב זה ערב גדול, יקירי -משיבה בנימת נאום, וכאילו הד עולה מדבריה הנאמרים אמנם בקול נמוך-: היום אנו סוקלים אותך. האין זה נפלא?
- מה את מדברת! -נראה שהוא לוקח את הדברים קצת בצחוק אולם בחשדנות-. ולמה בדיוק אסקל לפתע? מה פשר דבריך המוזרים?
- אוף.... כמה שאתה סתם בור ואינך מבין כלום. במקום לשמוח, אתה סתם חש בקטנוניות על עצמך. עם כל מה שקשה לי לעשות לטובתך! -אומרת כל זאת בנשיפה אחת, וממשיכה בעיניים חצי סגורות, עם אצבע זקופה מרקדת באויר כמורה החוזרת על מה שהתלמיד האומלל מתעקש לא לקלוט-: המנהיג הרוחני שלנו מסביר היטב בספרו כמה חשוב שנכפר ההכי מהר על כל החטאים שלנו, ובאופן ההכי מושלם שיש. וחשבתי שמגיע לך, אהובי הטוב, שאדאג לכפרתך באופן ההכי ראוי ומושלם, גם אם זה יכאב לי ויהיה לי קשה לחשוב אפילו על יום אחד בלעדיך -המילה האחרונה נפלטת מפיה כבר בלחישה עמוקה, כאשר דמעה חרוצה מתגלשת אל קצות שפתיה; מיד נזקפת וממשיכה בכח מחודש-: אך אין מה לחשוב ולחשוש על עצמי בעלי האהוב, הרי אתה יקר לי מכל, ושום מאמץ ונסיון אחסוך לעצמי אם הטוב שלך שרוי בספק! וזהו: היום סוקלים אותך, בפרדס מאחורי בנין המים -חושבת שניה ומוסיפה בחיוך מבין-: אל תדאג, קבלתי כבר אישור ממזכירות המנהיג; הכל יהיה בסדר.
יהלל עומד באמצע הסלון, מביט על אשתו בעיניים גדולות. נראה המום, ולפתע מרפה שרירים ומנסה חיוך בנסיון כושל להבין את הבדיחה, לנחש איזו הפתעה טובה מסתתרת מאחורי החידה והמשל; עיניו משוטטות בנוף המוכר כאילו הכל חדש שם, או כאילו מתחילים להיפרד באמת מהשיגרה. מחזיר את עיניו אל אשתו המרוכזת מחדש בספר ואף עושה סימנים חרוצים עם עט אדום לאורך הדפים.... ״היא מכינה את סדר הערב״, חושב לעצמו.
אין הרבה הפתעות בהמשך. נראה מדבריה שמשל ונמשל נדבקו יחד, עד כדי שכל הויתה הפכה למשל עצום של משהו בלתי נודע. לאחר שעה מיגעת בה הוא מנסה (בשיחה קלה, בהתנשאות, בהתחננות, בכעס, בבכי, בכניעה אילמת בסוף מול החיוך החובק שלה כאילו מבינה שבקטנותו הוא מפחד ובכל זאת היא מוכנה לאלץ את עצמה להיטיב עמו עד הסוף) לרדת אל סוף דעתה..., בעוד היא חוזרת על המון דברים מעניינים הקשורים למלך ולמנהיג הרוחני ולכל מיני הזיות מוסריות שהתנחלו במקום תבונתה. בסוף יהלל נכנע למשא ומתן מטורף על גורלו: חש בגופו ממש את הכאב של הפצעים, מצטיירות בתודעתו האבנים הכחולים, האפורים, האדומים, מתנקשות בגופו ופוצעות אותו בזרועותיו, בבטן, בכתפיים ובמצח.... הבהלה גוברת עליו ונכנס מתוך רעדה לנסיון להשיג הקלה באופן ההוצאה לפועל של הכפרה.
אשתו מחבקת אותו ובין נשיקה ונשיקה בלחייו, בצוארו ומאחורי אוזניו... לאט לאט נראה שמתפשרת (הרי היא אוהבת אותו ואינה חפצה לראותו בכזה יגון!).
לסיום המחזה, שניהם יוצאים לאט מהבית, ידיהם משולבות: היא כבר בלי הרבה סבלנות עדיין נחושה להיטיב לבעלה כדברי המנהיג הרוחני; יהלל, אחוז בשיגעון, רק מודה למזלו שאשתו האהובה מצאה פירצה בדברי המנהיג, ובמקום הצער הארוך והנורא של הסקילה, הולכים רק לתלות אותו.... בזריזות ובמתיקות רבה, לטובתו, ואשתו הצדיקה תתמודד לבד (עד כדי כך היא מסורה אליו ובכלל לא איכפת לה מעצמה!) עם המשך החיים החסרי כפרה האלו.
