א-לקי תן לי שמחה

א-לוקי, אנא ממך, תן לי כסף...

... כדי שאוכל להיות בשמחה

א-לוקי, אנא ממך, עשה שאעבור את המבחן...

כדי שאוכל להיות בשלוה ולהודות לך בתפלה.

א-לוקי, אנא, תביא כדי לקנות את החליפה האפורה הזו,

התפוח הזה,

זו התולעת,

המכונית שחלפה

והפרח היפה.

ועשה שהקבוצה שלי תנצח

ושאותה בלונדינית אשר חלפה לפני ברמזור תזכור אותי

ותן לי כח להיות יותר טוב

ותן לי אור להיות חכם יותר

ובבקשה אנא ממך אל תתן לבשר שהשארתי בטעות בתוך תנור דולק להישרף

ועשה שהציור שאני יוצר ימצא חן

ושלא ישרף לי המכנס הבהיר כשאנסה לגהצו

וששני הקוים האחרונים של המד-דלק יספיקו עד התחנה הבאה

וטול לך את הרשעים המציקים לי

ואם כבר, נתק את החשמל לבטנלים ששמים ג'אז מחריש כל לילה אחרי חצות פה על יד.

ומבקש זה וגם זה ועוד משהו וגם מה ששם בפינה: כל חלקיק וחלקיק של הפאזל במרכזו את עצמי אני רואה, אני מבקש אותו ומתאר אותו בפרטנות פושענית.

והאחר צופה ורואה אותי מתחנן מתוך לב שבור, סומך בכל לבי בבורא יתברך שישלים בשבילי את כל מה שנראה לי נחוץ לשמחה המושלמת בה אני כל כך חפץ. והאחר נדהם ומתפלא מגודל האמונה שלי.

אך כל זמן שכך אני מבקש ומתחנן ודומע... אינני באמת אחוז באמונה.

כי אילו הצלחתי וזכיתי להיות באמונה שלמה, אוי, אילו רק זכיתי...

אז הייתי מרפה ומשחרר את הקטנוניות שלי כבר; ובמקום להעלות ולהשליך על השם את האשליות והטעתועים שלי, הייתי מקריב מרומה את האהבה והחלום והחזון והמרגש הזה של היותי כל כך קטן וזקוק להדרכה צמודה; הייתי נמנע מלזרז תשובות ואז הייתי כובש סוף סוף את השאלות הנכונות; הייתי מוסר את נפשי בתמורה ייחודית והייתי רק צועק:

"א-לוקי: תן לי שמחה!"

כי הייתי מבין שכאשר הוא חונן אותי שמחה אמתית, היא תשב על רקע יציב וטוב המסוגל לקיימה. ויתכן שזה יכלול דוקא את כל פריטי רשימת המכולת העלובה שלי... אבל סביר להניח שלא.

ויכול היה לקרות משהו עוד יותר קצוני ונפלא: שיבחר הבורא לפקוח את עיניי וליישר ולתקן את התדר של כל מערכת התפיסה וההשגה שלי, ואז כל אותה מציאות ההווה לי כיום תשנה צבעים וצורה בעיני, רוצה לומר בשכל ובלב כאחד, בתודעה כולה, ותתגלה יסוד מהודר לשמחה שלמה. ואז, כל מה שמצער אותי וגורע מזמני חיות יצטייר כהפכו, והיכן שהיתה מקודם חומה יהיו מרפסות, ונהרות הוללים ומעליהם גשרים בתכלת וורוד מה שנדמה מדבר יבש רגע לפני. וזו ללא ספק התשובה ההכי נעלית לה אצפה, אם רק אזכה לסגל את כלי נשמתי לסבול אותה בלי לסבול, לברר את השאלות כדי לפנות מקום לתשובה. כי אז פשוט היה מתברר שאמונתי עלתה לפתוח את שערי השמחה, ובשדה לעברם, נתיב להגשים את ההכי אמתי וטוב שיש בכח נשמתי.

א-לוקי, תן לי שמחה. לא מהזו החולפת שניזונה מכיסוי טעויותיי, אלא מהזו הפורחת מתוך שכל ישר ומיושר עם הלב, מתוך אמת ואהבה. רק מאותה שמחה אשר יוצרת בעמצה את הכלים הנחוצים לכל צעד, כי מחוברת לאמת במתיקות נשגבת. 

עכשיו, סוף סוף, כמה צפיתי לרגע זה! הנה התשובות לכל השאלות שאף פעם לא העזתי באמת לשאול, הנה הפתח והשער, הנה השביל אליו מוזמנים החפצים בשמחה הזו אשר תוביל אל השלום. יד ביד, כי מכאן והלאה, רק ביחד אפשר להמשיך.

----------

מאת יאיר מנחם, התבוננות להדר בשמחה בחודש אדר. הרקע המוסיקלי של שוברט-ליסט בפסנטר של ויטלי פיסרנקו כי שמוצג ב

http://www.youtube.com/watch?v=JziHtRSG9WM

la felicidad que no me niego

Dios mío, dame dinero...
 ... para que pueda ser feliz
Dios mío, haz que pase ese examen...
 ... para que pueda estar tranquilo
Dios mío, dame con qué comprar ese traje gris,
 esa manzana,
 esa oruga,
 el coche aquél
 y esa flor.
Y haz que gane el cuadro de mis desvelos
y que la rubia que apenas vi en el semáforo me recuerde;
y dame fuerza para ser más bueno
y dame luz para ser más sabio
y por favor haz que no se queme la carne que dejé en el horno por error encendido
y que me salga lindo este cuadro
y que no se me queme el pantalón beige cuando intente plancharlo
y que alcancen esas últimas dos rayitas del contador de la nafta para llegar a un surtidor
y llevate a los malos que me fastidian
y ya que estás, cortales la electricidad a esos vagos que escuchan jazz a todo volumen después de la medianoche.


Y pido ésto y lo otro y aquéllo y lo de más allá: cada pieza del puzzle cuyo centro me imagino, pídola y la describo con minuciosidad criminal.

Y el otro me ve suplicando con el corazón quebrado, poniendo toda mi fe en el Creador para que supla por mí cuanto me parece menester de la felicidad que quiero. Y se asombra y admira el otro, por el tamaño de mi fe.


Mas todo tiempo que así suplico y pido, no soy un hombre de fe.

Si lograse ser un hombre de fe... ay, si lograse...
entonces me arriesgaría a soltar mi pequeñez; no elevaría a los cielos mis errores sino tan sólo mi amor y mi sueño y este sentirme tan pequeño y tan necesitado de guía; no tentaría respuestas en vez de resignar preguntas; entregaría sólo mi alma por valor de cambio y gritaría así:

"Dios mío: ¡dame alegría y felicidad genuina!"

Pues entendería que si en su tan sabia piedad me dará felicidad verdadera, la apoyará sobre todo lo que es bueno y capaz de sustentarla. Y capaz que es justo lo que le estuve pidiendo en mi humillosa lista de mercado, mas probablemente no.

Y pudiera suceder aún algo más maravilloso y extremo: que de pronto abra el Creador mis ojos, rectifique la sintonía de mi sistema cognitivo, y toda mi realidad, todo lo mismo que vivo hoy, cambie de forma y de color ante mis ojos, que es decir en la cabeza y en el alma por igual, y se revele sustento idóneo para una felicidad perfecta. Y de pronto, se dibuje ante mis ojos cuanto me llena hoy de ansiedad o me fastidia como todo lo contrario; y donde veía murallas elucídense terrazas, y pequeños ríos cruzados por puentes sonrosados lo que se me antojaba desierto seco. Y así, estaría respondiendo del mejor modo el Creador a mi plegaria, porque mi fe habría abierto el camino hacia la felicidad, y a su través, a ser el más verdadero y bueno que mi alma pueda.

Dios mío: dame simjah, alegría y felicidad genuina. No de la pasajera concediéndome mis errores, sino de la que florece en una visión recta, de amor y de verdad. 


Ay, ahora sí... ahora sí comprendo, y atento sentirme contento. Está ahí la respuesta a todo lo que antes había eludido preguntar. Guarda con calor y ternura ésto que te digo; pues es de flores fragantes el camino, y ha de pillarnos unidos.

------

* el fondo es la "Serenade" de Schubert, en la interpretación disponible en http://www.youtube.com/watch?v=ZpA0l2WB86E 
* la meditación tiene por móvil inmediato la sustancia de la alegría del mes de Adar, y de qué manera puedo ver ese tikún oficiándose en mí

אני ואני כורכים אהבה

אני ואני מתאהבים תמיד באותן נשים. היתה פעם אחת, אני זוכר, שלא לוויתי אותו כשהתאהב ואז חסרו לו כנפיי. פעם אחת, גם, נגשתי לאהבה בלעדיו, וגליתי את עצמי ללא רגליים. מאז, אנחנו מכוונים כל פעם לייחד ארץ ושמים, מצפים לזו אשר תמצא בשנינו יחדיו את הגשמת יעוד אורותיה הטובות

בהחלמי חלום נשכח

היו היה פעם לפני שנים רבות

בארץ רחוקה יער מבודד מול הים ובתוכו בית

ובבית דר לו חלום עז

מתחבא מהעולם החיצון אשר יבז לו

-כך הוא חרד- אם יגלנו.

אין כבר הבית ולא היער ואף הים איננו

והשנים חלפו, והחלום

נע כל רגע אך לא זז מעתו,

ואנכי הקטן, החולם מדי יום בית שביער

מול הים, אודותיו אני חולם,

ומתודעתי הוא ניזון,

זאת אומרת: עודני מחיה אותך, בהחלמי חלום נשכח.

http://www.facebook.com/iairmenachem
http://www.facebook.com/pages/iaIr-menachem/
https://twitter.com/#!/iairmenachem
http://menachemedia.blogspot.com/

רך ועדין blando y delicado

El hombre nace blando y delicado;
a su muerte, está rígido y duro.
Las plantas nacen blandas y flexibles;
a su muerte están secas y quebradizas.


Por consiguiente, quien es duro e inflexible
es discípulo de la muerte;
quien fluye blandamente
es discípulo de la vida.


El rígido y el duro se quebrarán;
el blando y el delicado fluirán y seguirán adelante.


(traducido de la versión hebrea "Sefer Haderej vehasegulah" de los escritos de Lao Tsé)

אהבה עזה פועמת בקרבו

דממה רועשת, תיקון הביטול המקנה צורה לתשוקתך. קול רעש גדול ועליז מבקש לפרוץ אל תוך הדממה הדקה, להעיר את נתיבות הלב. ובנשמה עדיין שקט, התפשטות המצוי להיסגל לראוי, עולם בתול הניזון מהרצון, ואהבה עזה פועמת בקרבו.

ומעשה ידינו כוננה עלינו

עולים באודם עז להעיד כי בז כוחם לרוח: מי תהום עוטפים להחניק. 

  אנו מתלמדים עוד לסחות בהן לשוח, צפים לצפות בצור עליו לנוח.   

  או שעדיף להעלים את מי וימי כל תהום בלובן ובכחול, להפוך את טבענו במהות הצור עצמו...  

 ולהתהוות בעולם שמעשה ידינו כוננהו 

 כי נועם הבורא והבריאה עלינו?

apología del camino hacia una nueva canción

una canción nueva. tempestades, bocas llenas de dulce, hojas verdes cuyo sólo aroma basta para hendir de amores la tiniebla. luces que, faltas de asidero, se aferran a quien logre parir del silencio un canto. y un sabor inolvidable a flor de labios, todo apetito que ilumina amaneceres a su paso.

סיפור על פספוס נפוץ ותבואה שלא קוטפים

מאת יאיר מנחם, ר"ח שבט ה'תשע"ב

עלתה תמונה טמונה בחלומי ונתמנתה למשול בקרני אור כעור על משכבי.
והנה נכנס יהלל הביתה, סתם שמח לאחר יום שזרם כגרגירים המסתננים בין האצבעות בלי להשאיר כלום על כף היד מלבד התחושה של סוף בינתיים לסוג מסוים של שיעמום והזדמנות לרגע חדש להאיר.
יהלל נכנס הביתה בצהלה מדודה לאחר יום של עבודה אפורה. על הספה, מוצא כצפוי (איזו שמחה מתעוררת בקרבו כל פעם שהמתרחש מודה על הצפוי!) את אשתו היפה, מעיינת בריכוז רב בתוך ספר קט.
- שלום לך, אשתי היקרה -צוהל יהלל מולה.
היא מרימה את שפתיה מעל הספר... מעין עצלות מתגלית בתנועה, כאילו לא הושקע בה כח מספיק להוביל את עיניה עד איפה שמבט בעלה האוהב יוכל לפגוש אותם, ונתקעו איפשהו באמצע, אולי בכפתור הרביעי בחולצה של יהלל או בקרע הזעיר בחגורה שלו מצד שמאל.
- שלום לך אהובי היקר! -לוחשת בכל זאת כאילו לועסת בעונג את המלים-. איך עבר עליך היום החשוב הזה?
- טוב... לא כזה חשוב עד כה אלא דוקא רגיל, ללא שמחה וללא צער; את יודעת: זה שאין בשורות מהוה כבר בשורה טובה. מה עשית היום?
- אייי בעלי האהוב -נשמע בקולה ונראה בלחייה כאילו מתעוררת לפתע-: המלך כל כך אוהב אותנו! ישבתי ועיינתי בספר החדש של המנהיג הרוחני שלנו, המדבר על מימוש והגשמת התכלית החיונית בחיים של כל אחד, על אומץ, על ההגיון האמתי המקדש את מי שנבלע בו באהבה. אני כל כך אוהבת אותך! -כך אומרת, מסיימת כמו מתוך חלום שבתוך חזון, עפעפיה נוטים לנחות לשניה ועיניה נתפסים מחדש אל תוך הספר.
- איזה יופי, אשתי הנבונה; בואי ספרי לי על מה זה מדבר.... -ממצמץ להבהיר, כאילו משהו בכל זאת אינו מובן-. רגע! ממתי יש לנו מנהיג רוחני?!
- סליחה, מותק שלי אהובי. אתה מגיע תמיד כל כך עיף וטרוד שכנראה שכחתי לספר לך... אך בטוחה אני שגם אתה תאהב אותו ואת רעיוניו המושיעים.
- בסדר -הוא מחייך בחצי אנחה, ועיניו נוצצות מרעיון כאילו פתאומי-. את רוצה אולי שנשבור קצת את השיגרה ונצא הערב לאכול במסעדה המקסיקנית החדשה במרכז? אומרים שמנגנים בה  מוסיקה טובה וערבה... מאוד מתאימה לערב רומנטי ביחד.
- אויי, סליחה מותק שלי -אומרת היא חיש מהר כאילו צער קטן מתמזג בשלוותה לרגע חולף-. היום אין אנו יכולים... יש לנו כבר תוכניות.
- ומה הן אותן תוכניות... -שותק לשניה כאילו המלים נמדדות בין החיך והלשון מאחורי חומת השניים, ומשלים- אם מותר לי לדעת?
- הערב זה ערב גדול, יקירי -משיבה בנימת נאום, וכאילו הד עולה מדבריה הנאמרים אמנם בקול נמוך-: היום אנו סוקלים אותך. האין זה נפלא?
- מה את מדברת! -נראה שהוא לוקח את הדברים קצת בצחוק אולם בחשדנות-. ולמה בדיוק אסקל לפתע? מה פשר דבריך המוזרים?
- אוף.... כמה שאתה סתם בור ואינך מבין כלום. במקום לשמוח, אתה סתם חש בקטנוניות על עצמך. עם כל מה שקשה לי לעשות לטובתך! -אומרת כל זאת בנשיפה אחת, וממשיכה בעיניים חצי סגורות, עם אצבע זקופה מרקדת באויר כמורה החוזרת על מה שהתלמיד האומלל מתעקש לא לקלוט-: המנהיג הרוחני שלנו מסביר היטב בספרו כמה חשוב שנכפר ההכי מהר על כל החטאים שלנו, ובאופן ההכי מושלם שיש. וחשבתי שמגיע לך, אהובי הטוב, שאדאג לכפרתך באופן ההכי ראוי ומושלם, גם אם זה יכאב לי ויהיה לי קשה לחשוב אפילו על יום אחד בלעדיך -המילה האחרונה נפלטת מפיה כבר בלחישה עמוקה, כאשר דמעה חרוצה מתגלשת אל קצות  שפתיה; מיד נזקפת וממשיכה בכח מחודש-: אך אין מה לחשוב ולחשוש על עצמי בעלי האהוב, הרי אתה יקר לי מכל, ושום מאמץ ונסיון אחסוך לעצמי אם הטוב שלך שרוי בספק! וזהו: היום סוקלים אותך, בפרדס מאחורי בנין המים -חושבת שניה ומוסיפה בחיוך מבין-: אל תדאג, קבלתי כבר אישור ממזכירות המנהיג; הכל יהיה בסדר.

יהלל עומד באמצע הסלון, מביט על אשתו בעיניים גדולות. נראה המום, ולפתע מרפה שרירים ומנסה חיוך בנסיון כושל להבין את הבדיחה, לנחש איזו הפתעה טובה מסתתרת מאחורי החידה והמשל; עיניו משוטטות בנוף המוכר כאילו הכל חדש שם, או כאילו מתחילים להיפרד באמת מהשיגרה. מחזיר את עיניו אל אשתו המרוכזת מחדש בספר ואף עושה סימנים חרוצים עם עט אדום לאורך הדפים.... ״היא מכינה את סדר הערב״, חושב לעצמו.

אין הרבה הפתעות בהמשך. נראה מדבריה שמשל ונמשל נדבקו יחד, עד כדי שכל הויתה הפכה למשל עצום של משהו בלתי נודע. לאחר שעה מיגעת בה הוא מנסה (בשיחה קלה, בהתנשאות, בהתחננות, בכעס, בבכי, בכניעה אילמת בסוף מול החיוך החובק שלה כאילו מבינה שבקטנותו הוא מפחד ובכל זאת היא מוכנה לאלץ את עצמה להיטיב עמו עד הסוף) לרדת אל סוף דעתה..., בעוד היא חוזרת על המון דברים מעניינים הקשורים למלך ולמנהיג הרוחני ולכל מיני הזיות מוסריות שהתנחלו במקום תבונתה. בסוף יהלל נכנע למשא ומתן מטורף על גורלו: חש בגופו ממש את הכאב של הפצעים, מצטיירות בתודעתו האבנים הכחולים, האפורים, האדומים, מתנקשות בגופו ופוצעות אותו בזרועותיו, בבטן, בכתפיים ובמצח.... הבהלה גוברת עליו ונכנס מתוך רעדה לנסיון להשיג הקלה באופן ההוצאה לפועל של הכפרה.
אשתו מחבקת אותו ובין נשיקה ונשיקה בלחייו, בצוארו ומאחורי אוזניו... לאט לאט נראה שמתפשרת (הרי היא אוהבת אותו ואינה חפצה לראותו בכזה יגון!). 
לסיום המחזה, שניהם יוצאים לאט מהבית, ידיהם משולבות: היא כבר בלי הרבה סבלנות עדיין נחושה להיטיב לבעלה כדברי המנהיג הרוחני; יהלל, אחוז בשיגעון, רק מודה למזלו שאשתו האהובה מצאה פירצה בדברי המנהיג, ובמקום הצער הארוך והנורא של הסקילה, הולכים רק לתלות אותו.... בזריזות ובמתיקות רבה, לטובתו, ואשתו הצדיקה תתמודד לבד (עד כדי כך היא מסורה אליו ובכלל לא איכפת לה מעצמה!) עם המשך החיים החסרי כפרה האלו.

נשען על כרית רוח

נשען על כרית רוח, צופה בתמיהה על סער שבירי נצח מתפוררים כעשן תכלה עדי מרום, כופה על כפות רגליים להתבטל לנוכח הרצפה

"cierra los ojos, y da en el blanco"

como en la instrucción zen para el tiro con arco: "cierra los ojos, y da en el blanco" (hay otra opción, para descreídos: cárgate de cosas, necesidades, obstáculos y excusas infinitas, y arrástrate de aquí para allá lamentándote porque no puedes llegar....: cada quien, elige ;) )

לפעמים, המציאה מותנית ביאוש

לפעמים, המציאה מותנית ביאוש, כפי שירידות נכפות עלינו לצורך עליה עד היכן שלא היינו מגיעים לעולם ללא הכח שהנפילה מנפיקה לנו

בכל לב פועמת באמת אותה תשוקה

בכל לב פועמת תשוקה לצדק, נטיה לעשות חסד, הרגשת ערבות לזולת. לפעמים, הפעימות הזוהרות כדמעות של הלב חזקות הן ומשפיעות על גוון הנשמע סביבן. פעמים אחרות, הן מדי מכוסות בקליפות הצער, שומני השיגרה והאדישות. וכשזה קורה, דחוף ללבבות טיפול מעורר רחמים, מחיה את הנשמה המעולפת אשר שכחה אהבותיה ואף יעדה בעולם. הלואי ויגאל אותנו דבקותנו בטוב, בע"ה, מכל רע

תחיית המתים בשיר

ובקצה תיקרת הרקיע שלך ושלי, בזכות מי שמעז לרצות בטוב ובנעלה עד כלות הנפש, נשמע שיר מפי כל נברא עולה מרום, מזמין ליטול משל מאלו המאוהבים בנוי ובצדק ובנועם ובאמת ובאהבה ובשלום, ולגו, בפסגות היציבות כולן, אשרי חלקם.

אלא שצריך את שתי קצוות החוט לבטל את המרחק

קוסם מתנדב להמיס פערים ולהפכם לייחודי פאר, כך שנפעיל קפיצת-דרך לארץ הפלאות... עלי אדמות