*אם רק יכולנו להיפתר מנדב*

אין לי אח שיקראו לו נדב, אבל אילו היה לי אח שקוראים לו נדב, אולי בעצם היינו מכנים אותו נדי או כל שם חיבה חמוד אחר, ואז אולי כל פעם הוא היה גוהה משמחה והיה לו נורא טוב אתנו. 

ואז, כמו כל פעם שטוב לך עם מישהו, הוא בטח היה מתחיל לחלום ולדמיין דברים יפים, כגון שיש לנו עוד אח שבאמת איננו, ויש לו שם יפה אבל מכנים אותו בשמות חיבה כל הזמן כדי להרבות את שמחתו המתוקה עד השמים.

אבל אם היה מתחיל לדמיין יותר מדי רחוק, היינו מתריעים לנדב שלנו לבל יגזים, כי מספיק טוב ברוך השם כל מה שיש, ולא נראה לנו בסדר לחיות כל הזמן כאילו במציאות מדומיינת, כאילו בציור שבתוך הלב, כי אז שוכחים להינות מכל מה שבאמת יש לנו, שוכחים לפרגן לאוהבים אותנו, ויכולים אפילו לשכוח מלעזור למי שצריך; וחבל, כי ככה בסוף לא נותר כלום.

באמת, אין לנו אח שקוראים לו נדב. אבל אילו היה לנו אח בשם נדב, מאוד יתכן שעיניו היו ירוקות וגדולות, ואז כולם היו מחמיאים לעיניו ואולי אנחנו היינו קצת מקנאים. אז אולי אבא ואמא היו מנסים לפייס אותנו וקופצים על כל מחמאה לנדב עם מילים יפות על הכישרונות של כולנו, ונדב המסכן, אילו הוא היה קיים במציאות ובטח היה נבון מאוד, היה שם לב שכל המחמאות לכישרונות הן כנגד המחמאות לעיניו היפות ואז היה נעלב טיפה. וכיון שכולנו בבית טובים ומתוקים, אילו היה לנו הנדב הזה היינו מיד מנסים לשמח אותו ובאים אליו להחמיא לו בעצמנו על עיניו ועל קולו הערב ועל כל היפה שבו.

אבל כפי שציינתי כבר מזמן, אין לנו בכלל אח שקוראים לו נדב, וקשה להאמין שיהיה.  

לפעמים, אנחנו יושבים כולנו יחד במעגל ומדברים על נדב שאיננו, וקצת מצטערים עליו שלא יכול לשחק אתנו בחצר או להשתולל עם רובי מים בחוף הים (אמנם בעצם עדיף שאיננו, כי יש לנו רק רובה מים לכל אחד ואין אחד מיותר בשבילו).  וכשאנחנו משוחחים עליו ומתחילים לתאר אותו ביחד, אחד מספר מה היה קורה לנדב בבית הספר יום אחד שהמורה היתה שואלת אותו משהו שהוא שכח ללמוד ואז הוא היה מתבייש נורא ודמעות היו זולגות מעיניו הזוהרות אל לחייו, וכולנו היינו קצת מקפידים על המורה בגלל הבושה של אחינו התמים והרגיש.  ומישהו אחר היה קופץ באמצע הסיפור וצועק: "זוכרים מה היה קורה אם היה לנו בכלל אח בשם נדב והוא היה נופל מהאופניים כשכולנו בעצם רוכבים על סוס?". ומתוך הצחוק על הזיכרון למה שלא היה מעולם, עוד אחד היה ממצמץ ומספר במעין געגוע על יום אחד שאילו 

היה לנו את נדב הוא היה זוכה בשק ענק של סוכריות בהגרלה והיה מבקש מכולנו לעזור לו לחלק את הסוכריות לכל ילד שיעבור במידרכה על יד הבנין.

אנחנו יכולים לבלות שעות עם הסיפורים המרגשים של נדב החמוד. בדרך כלל זה נגמר כשדבי, אחותנו הקטנטנה, מתחילה לבכות על כמה מסכן נדב, שהוא כזה טוב ויפה ותמים, ובכל זאת איננו. ואז אנחנו 

מסבירים לה שנדב הוא אפשר רק שזה לא שאוהבים אותו כמו שאוהבים ילד אחר, אלא שהוא כאילו חי באהבה עצמה, כאילו הוא נוכח בהרגשה שלנו כלפי כל מה שנאהב.

- נו, אתה בא?

- אבל אמא, אני כותב סיפור!

- עשית שיעורי בית?

- כאילו עשיתי, רק בבית אחר

- מה זאת אומרת?!

- אויש, אמא, את לא מבינה כלום. תני לי לכתוב את הסיפור שלא היה, ואז אולי סוף סוף יהיה

- אוף, צריך להזמין לך תור לפסיכולוג

יום אחד, נדב גמר לנו את הסבלנות. הוא איננו, ובכל זאת אי אפשר לא לפגוש אותו כל הזמן. אותו בוקר, אמא התבלבלה וכשהכינה ארוחת בוקר לכולנו, הגישה מנה אחת מיותרת, שלא נועדה לאף אחד 

מהנוכחים. צפינו אחד בשני, ובלי להוציא מילה, ידענו שידענו מה קורה. קצת רעדנו... וקצת היה חם ושמח בלב. שוב, בהסעה לבית הספר, הנהגת טעתה בספירה וסיכמה שאנחנו שלושה עשר... כשבאמת, רק שניים עשר היינו. תחושת המוזרות לא הפסיקה לגדול ולהתגלם לאורך כל היום: מקום ישיבה ריק בחדר האוכל ואף אחד לא נעדר, מאפה אחד לכל ילד בהפסקה ומאפה אחד בודד מביך בסוף השקית, 

שניים תחת כל מטריה בדרך הביתה ואני לבד בשלי. כשאמא אמרה לילה טוב וכבתה לנו את האור, קפצנו כולנו מהמיטות, התיישבנו על השטיח הורוד, ונבהלנו ביחד על הנוכחות המחושית כמעט וחדשה של האח שאין לנו בשם נדב. היעדרו מהמצוי בלטה הרבה יותר מהנוכחות שלנו עצמנו. ובכן, הסכמנו פה 

אחד שצריך בדחיפות לשלוח את נדב למקום אחר, שיניח לנו קצת לחיות ברוגע. ומאז, לא עזב אותנו לעולם.

- אתה רוצה לשתות?

- כן, אמא, איך שאת כבר יודעת, בשתי כוסות בבקשה

- מה השיגעון החדש הזה?

- אמא! אל תעליבי את מי שלא יכול להשיב לך!

אני יכול לומר בוודאות שבאמת, אין לנו שום אח בשם נדב. אבל אצלנו, הוא חי הרפתקאות שכאילו נכנסות בדיוק בחללים הפנוים מכל תוכן בחיינו. לפעמים מתנהג לא כל כך טוב, בניגוד אלי. פעמים, בניגוד אלי, הוא מתנהג מעולה. אפשר לגלות אותו בין קלעי החצר שומר על התאנים הקשים ועל ניצני השושנה. הוא נח מתחת למיטה או בתוך השרוולים של מעיל החורף הישן שכבר שנים שוכן לו בתוך הארון ללא מעש. ועדיין, בכל משחק ובכל שיחה, כל כך בולט שאיננו!

רק הספקתי לומר לך את השורות האחרונות האלו וברחת.  אומרים הגדולים שהתבגברתי לאחרונה; אולי כי רואים שאני סובל. ואת יודעת שרק את יכולה לגאול אותי, להוציא ממשכנות הדבש העמוקים בלבי את הנדב הזה שלי שיתלבש כאור חדש בחיים, במקום הרחש החיוור הזה המציין את רוחו ללא ממש בתוך הצל. 

- אמא, אני מוכן

- אז חיש, בוא נחזור!

- אבל אמא! איך נחזור אם עדיין לא הלכנו?

- הפעם רק נחזור, בהזדמנות אחרת אולי גם נלך

- בסדר, אבל לפחות הביאי איתנו קצת צבע וקצת ריח, שלא נרגיש הבטן ריק.

-------------------------------------------- endless by nature