כי את השירה אשר הלחנתי לי כל ימיי

כי נמשכתי לעמול ולהיאלף בכל אומנות אשר בה יופי

שהועברה בדרכי אל מול עיניי, ולא ידעתי מה תכלית דרכי.

הנה והנה סטיתי בל אעגון מתענוג, ואצור ואצרוף

בשירה ובשיר, ובפוסלי צורה, ואצייר תמונה,

ואת כל פירורי נשמתי אלו שמתי לי, למצפן ולמוקש,

להמציא להם כח מדבק, הנותן בהם באגודה אחת

את זיו ערבות אור האמת, אשר בקשתי לעצמי, אשר חפצתי.

והנה הפלא ופלא מצאתיך בדרך, מבקשת השיר ותמונת חן,

צורה שתערב לך את כל פסיעותיך, מעיין נובע מקור שמחה.

ואת עצמך השיר שאני שרתי, ואת, דיוקן המחשבה הנשגבת

שבקשתי לשקף במשליי. ואת הצבע שדימו עיני לאהבה,

והקול אחריו עקבתי בל אתעכב בדרך אל הבלתי-נודעת,

שפורחת לידי, בהפריחה מתוכי את אשר חנני א-להים לאושרה.

עתה, אין כל טעם לסטיה מדרכי האור, ומעתה, מעולם לא היה.

כי אם להתענג, אחדות מיוחדת, בטיבו הנפלא של המעיין 

אשר מתוך כל אחד אל תוך השניים, מעמיקים חפשיים בשיר מימיו.

אליך, אשתי הטובה, באהבה.