Sin sustos: Quiero en tí que todo hable de amor a tí

Espanto. Pensado en hebreo, behaláh בהלה. Apenas entré a casa, tras un fin de semana largo de deleitable encuentro familiar,para el que subimos con mis hijas pequeñas a Ierushalaim.

Dije espanto, behalah. La casa grande y bonita está como atorada, caótica, a medio desarmar. Quedan tres días para completar la mudanza a la nueva morada, más pequeña y más mágica de lo que ésta pudo haber sido.  No hay ningún modo razonable en este mundo de que yo logre trasladar mi vida un kilómetro hacia el este en tiempo y forma y de modo completo... un desafío en el que sin duda triunfaré, sólo que por ahora no tengo idea de cómo.

Espanto, "behaláh", señalé. Aprendí hace mucho que la revolución del da'at, de la conciencia vital de sí, comienza por ser esencialmente semántica. Sólo dí lo que te sale del corazón, y luego, frente al texto completo, elige algunas palabras a las que asignar un significado diverso del consensuado, de modo que todo el texto se incline y desvíe de la tristeza hacia la felicidad, de la exasperación a la placidez, de la certidumbre endeble a la fe perfecta en todo el sistema cósmico y su determinación de misericordia con justicia para todos quienes practican la justicia, y aman con piedad la caridad.  Hay que llevar a cabo un ejercicio semiótico que ponga distancia entre toda negatividad y mi conciencia.

De modo que me puse a leer mi propio discurso, y me paré en la primera palabra. Espanto; "behaláh". Se me antoja que esta palabra hable de amor. Se me antoja que todo hable de amor. En hebreo, podemos dividir "behaláh" en dos palabras claras: בה - לה  "báh", en ella, "láh", para ella. Esa es la descripción de una situación ideal en el amor, en que el lado masculino proactivo está "en ella", la abraza y penetra todos los niveles de su conciencia; y lo asombroso es que es "para ella" todo lo que él hace, para hacerle bien. No se retiene encerrado en su conciencia de sí, sino que es levado por una metáfora, un salto semántico que convierte al conquistador (que, de hecho, está "en" ella) en hacedor de bien que le hace bien a ella en la sustancia y en la forma, y en el mejor modo para la naturaleza de ella (porque de hecho, hace "para ella").  La probabilidad de una situación como ésta es tan ínfima, que casi no queda mujer dispuesta a creer a lo que ven sus ojos si le ocurre la maravilla. Otra traslación semántica: ella se encuentra con lo que está llamado a desbordarla de bien, y lejos de toda razón, sencillamente se asusta. Se espanta. Behaláh. Las puestas en escena de "bah-lah" (en ella, para ella) dan por resultado espanto, "behaláh". Por si faltara algo al ejercicio semiótico, resulta que el valor numérico de la palabra "behaláh" en hebreo es 42, un número fundamental en la cabalah, que alude a elevación, compleción, endulzamiento, ascensión.

Es bonito que justo comencé esta reflexión en el espanto, "behaláh", cuando me proponía apenas señalar mi sensación ante el paisaje de la casa de la que tengo que trasladar mi existencia en los próximos días. Es bonito que se me haya ocurrido pensar en todo lo recién dicho. Porque cambiar de morada es también una suerte de dislocación semántica, algo como poner tu contenido en otro continente, como enfrentarte al desafío de una metáfora nueva de ti. Este espanto es una joya que debo cuidar con celo, para abrir desde él las puertas de la metáfora nueva en que realizarme de aquí en más. 

Un detalle interesante. "báh-láh", en ella para ella, una expresión de sujeto ausente, vale 42 como dijimos, y alude así a ascención, elevación, en cierto modo incluso atracción. Pero "báj-láj", בך לך que es "en tí para tí", la misma expresión mas con objeto revelado que claramente eres tú, tiene valor 72, igual que la palabra "Jesed" חסד que es piedad, fundamento de los aires de conciencia convenientes para todo éxito en general, y en el amor en particular.

De modo que, a no asustarse ni espantarse :-).  La mudanza se va a realizar, y mi arte de endulzar sentido -tales las alas- en un apenas despertar estará en tí, y para tí.

אל בהלה: בא לי בך שהכל ידבר על אהבה לך

בהלה. רק נכנסתי הביתה, לאחר סוף שבוע ארוך של מפגש משפחתי, אליו עלינו לירושלים מהגליל עם בנותי הקטנות.
בהלה, אמרתי. הבית הגדול והיפה צפוף, מבולגן, חצי מפורק. נשאר רק 3 ימים להשלים בע"ה הובלה לבית החדש, יותר קטן אך עוד יותר קסום ממה שזה יכל להיות. אין אופן הגיוני בעולם בו אהיה מסוגל לעמוד במסימה להעתיק את חיי קילומטר מזרחה בזמן ובשלמות, מסימה בה בטוח אצליח... רק שאין לי מושג איך . לרגע: בהלה, כנ"ל.

בהלה, ציינתי. למדתי מזמן שהמהפכה התודעתית היא בראש ובראשונה סמנטית במהותה. רק תאמר מה שיוצא לך מהלב, ואחר כך, מול הטקסט המלא, תבחר מילים מסוימות להקנות להן משמעות אחרת מהמוסכמת, באופן שכיוון הטקסט המלא יטה מעצבות לשמחה, מעצבים לנחת שלווה, מביטחון קלוקל במחר לאמונה בכל המערכת הקוסמית והכרזתה על חסדים בצדק לעושי צדקה וחסד. צריך לעשות תרגיל סמיוטי השם מרחק בין כל שליליות לביני.

אז קראתי את הנאום שלי ועמדתי על המילה הראשונה. בהלה. בא לי שהמילה הזו תדבר על אהבה. בא לי שהכל ידבר על אהבה. בהלה, בה-לה: המצב האידאל באהבה, בו הזכר נמצא "בה", חובק את בת-זוגו וחודר בה בכל רבדי התודעה העצמית; והמדהים שהוא "לה" עושה, בשבילה, להיטיב לה. לא כלוא בתודעת עצמו, אלא ניכל בהשלכה סמנטית שהופך את הכובש (הרי, הוא בה) למטיב לה, משפיע טוב לה בחומר ובצורה לפי טבעה (הרי הוא לה). סבירות המצב כל כך קלושה שאין כמעט במצוי זו שתאמין למבט עיניה מולה. עוד העתקה סמנטית: היא רואה מה שעשוי לעשות לה הכי טוב, והרחק מכל הגיון היא פשוט נבהלת.מחזות בה-לה גורמים לבהלה. אם היה חסר משהו לתרגיל הסמיוטי, יוצא להיות שהמילה בהלה, בגימטריה, ערכה 42, מספר שמדבר דוקא על העלאה, השלמה, המתקה, שידרוג, בתורת הקבלה.

יפה שדוקא בענין בהלה פתחתי, כאשר התכוונתי סתם לדבר על תחושתי מול מחזה הדירה מימנה אני חייב להעתיק את עצמי בימים הקרובים. יפה שעל כל הנאמר לעיל חשבתי. כי לעבור דירה זה גם מעין העתקה סמנטית, מעין לשים את התוכן שלך בתוך צורה אחרת, להוביל את הנמשל אל תוך משל חדש. הבהלה הזאת היא מרגלית עליה אני חייב נורא לשמור, כדי לפתוח מתוכה את שערי המשל החדש להתגלם בו להבא. בהלה בה, בהלה לה. מעניין לראות: "בה-לה", ביטוי בו הנושא מושמט, שווה 42, המדבר על העלאה, שידרוג, השאה, הבאה בכלל. אך "בך-לך", אותו הענין אך בגילוי, בו הנושא הוא את, שווה 72, הערך המספרי של המילה חסד, יסוד הרוח התודעתית הנכונה לכל הצלחה בכלל, באהבה בפרט.

אז, אל בהלה . הדירה תובל, ואומנותי להמתיק משמעות -אלו הכנפיים- אם רק תתעוררי תשרה אכן בך, אך לך.

משל לחשיבות המרחק התודעתי באהבה Metáfora de la importancia de cosmogonía compartida en el amor

השקיעה המדליקה בהרי הגליל, היום, בירידה מכיכר בני-ברית בשכונה המערבית של כרמיאל לכיוון רח' נשיאי ישראל:

el fogoso crepusculo del Galil, esta tarde>

solo un minuto despues, pero otro punto de vista; y todo cambio. como en la vida.

רק דקה אחרי אך מנקודת מבט אחרת מאתיים מטר קדימה, והכל השתנה. כמו בחיים:

אך לא: זו הזיה! הרי זו אותה שקיעה... שום דבר לא השתנה, מלבד הנקודת מבט שלי, שגלגלתי סיגריה בסיבוב ונדהמתי לראות את המחזה הכל כך שונה כעבור מאתיים מטר. ובסוף עמקי החיפוש אחרי הסיבה למסובב, נמצא רק את הבחירה הקוגניטיבית-תודעתית: השקיעה אותה שקיעה, ואני בוחר איך לחרות אותה בלבי.

¡Pero no!:es apenas una ilusión; si de hecho se trata exactamente del mismo crepúsculo... nada cambió más allá de mi punto de vista, que armé un cigarrillo mientras manejaba la curva, y me sorprendí de pronto al levantar los ojos frente a un paisaje tan distinto apenas doscientos metros después. Y en el fondo y final de la búsqueda de causa desde la consecuencia, resulta que sólo la elección cognitiva juega: es el mismo atardecer, y yo elijo en cual de sus formulaciones grabarlo en mi corazon.

שמחת האוהב בתודעת המאהב - TheMarker Cafe

שמחת האוהב בתודעת המאהב - TheMarker Cafe


מצאתי לי היום סיבה להיות שמח. המצאתי שמחה, שתסובב לי את היום. 
נוסבתי היום, נמצאתי בנוכח זרועותי, הודיתי לראשית מאחרית, ובאמת... לא הספיקה השמחה לבוא לבד כי אותה בקשתי לי כמו שמבקשים את היום לחיות בו, כמו שמבקשים נחיריים באמונה שיהיה אויר; כמו שמבקשים את האהבה. בדיוק, כמו שמבקשים אהבה, שמבקשים מערכת שתאפשר לנו לתת, לשמח, להידבק ולדבוק, לחוות מציאות-על, בה אין המצוי יכול להימנע מלהיות אך נמשל שקוף של הרצוי.

שמחת האוהב בתודעת המאהב

מצאתי לי היום סיבה להיות שמח. המצאתי שמחה, שתסובב לי את היום. 

נוסבתי היום, נמצאתי בנוכח זרועותי, הודיתי לראשית מאחרית, ובאמת... לא הספיקה השמחה לבוא לבד כי אותה בקשתי לי כמו שמבקשים את היום לחיות בו, כמו שמבקשים נחיריים באמונה שיהיה אויר; כמו שמבקשים את האהבה. בדיוק, כמו שמבקשים אהבה, שמבקשים מערכת שתאפשר לנו לתת, לשמח, להידבק ולדבוק, לחוות מציאות-על, בה אין המצוי יכול להימנע מלהיות אך נמשל שקוף של הרצוי.

el truco de "piensa bien y sera bien" por fin revelado :-)

listen to ‘el truco de "piensa bien y sera bien" por fin revelado :-)’ on Audioboo

¿A dónde me lleva Tchaikowsky?

listen to ‘a donde me lleva tchaikowsky?’ on Audioboo

אברא כאדברא בפנימיות 01 - אשליית היציאה המתרחקת

אני הולך בעינים פקוחות. המנהרה נראית הכי אמיתית, הכי "ריאלית"; כך במישוש, ובאוזניים המסלול המיוחד להדים המתרחשים בתוכה, כך לפי הריח הנוטף בכבדות.
כוון עינים במרכז: עומק המנהרה פשוט מיאש... התמקד שם היטב ותחוש במהירות בה היציאה מהמנהרה בורחת לך קדימה. ובכל זאת, ביננו, אני חייב להודות בפניך: התמונה היא דו-מימדית, קימת בשטח: אין עומק כלל. זאת אומרת: אורך המנהרה נקבע בצד שלך, כי במה שתלוי בתמונה, רק צעד אחד שתעז ימצא אותך לעברה. ובינתיים, אני הולך בעינים פקוחות, והיציאה מתרחקת כל רגע.

 

AbracaAdabrá Intimo 01: La ilusión de la salida que se aleja

Camino con los ojos abiertos. El túnel se ve completamente real; así al tacto, al oído la singularidad de sus ecos, así el aroma húmedo y pesado. Fija tus ojos en el centro: la profundidad del túnel es desesperante... mira bien y notarás cómo se aleja de ti la salida más rápido que lo que se mueven tus ojos al buscar. Y sin embargo, entre nosotros, debo confesarte que la imagen es bidimensional: no hay profundidad. Es decir: el largo del túnel está en tí, pues en cuanto a la imagen concierne, con un solo paso que atrevas estarás ya del otro lado. Y entretanto, camino con los ojos abiertos, y la salida queda más lejos cada vez.

depende de tu circunstancia cognitiva

¿cuánto podran compartir cosmogonía, estrategia vital, aserciones de belleza, la niña ésta y otra que este parada frente a ella sin el tejido web de semejante árbol y tan negro frente a sus ojos? Nótese que ella misma lo sostiene, acaso porque le fue inculcado que no debe dejarlo caer... mas por ello, solo árbol-tejido-negro mediante, puede ver ella su mundo.

la imagen, de Elena Kalis | Highlike | http://highlike.org/

הבה נדמיין לנצח ויהי עת

listen to ‘Havah nedamyen lanetsach vayehi et - הבה נדמיין לנצח ויהי עת’ on Audioboo

הבה נדמיין לרגע שהסיפור ההוא של העשרים ואחד בדיצמבר והמאייס וכל אותה בהלה היה סתם חזרה, התקפת סרק; ובאמת, היום ממש מגיע העולם לקצו.

העולם המסתיים היום מסתרע וגולש מעמקי מרום כמו קרון של רכבת הרים: סחרחורת נוראה, שניות בהן לצפות את הבלתי נמנע, התמוטטות כל הרעש המזיק מהכי עמוק בתוכך עד הבוץ הנדבק לסוליית המגפיים; ושם מוצא את מקומו, פסולת תודעתית, אבק כוכבים שיפסיק עוד מעט להיות פעיל ויחזור להתגלם, עפר בידי הנפש הדוברת בו דבר חדש, תודעה חדשה, עולם חדש הנגלה מנעלמי לבך, ובכוחו לפרש מחדש את כל הסובב כדי לגאלו ולהביאו לאושר ושלמות.

קדימה, הבה נצעוד: להקיץ היום מהעולם ההוא המבעיר אותך במצוקה ותאבה ותאוות וסיגופים ונדודי שינה ונדודי עירות לאין תכלית כי פשוט אינו מטבעך לא משורשיך והוא מתנקש מטבעו עם כל מהותך, עם כל הקדוש והמאיר והזוהר בהיכל הפנימי בנשמתך.

רק אם העולם הזה שבך נגמר כבר בכוחך, יתעורר ויתגלה בך מתוך דממה דקה קצב חדש פועם בחיים נטולים כל משקל, עם כל הבחירות בחזרה לפניך, עם כל חפץ טרם יאוחז ויעוקב. וללא ספק יתברר בעיניך היותנו ביחד, למרגלות סולם ערכים משותפים שמעולם לא מומש, רווי חן, מעבר לתחום ההשפעה של חורבות המלכודות ותחבולות אשר -מי יאמין שכך היה!- קבלת פעם כדרך לחיים.

לפניך, עוד מחזור שמש אחד לנסות ולהשתדל, ובאמתחה, המפה ההכי מפורטת אי פעם. גם אני שם. ואני מכיר עוד כמה שיחגגו עמי ועמך העידן החדש, הסדר החדש, העולם החדש, החיים החדשים, חידוש הכל הבלתי שביר ובלתי יציר כי אם מתוך ההכי אמתי ונצחי המגדיר את היותך אדם, חיבור ארץ ושמים, עלי פלאות.

#אהבה #שיר #מהפכה #שפיות #תקוה #אמונה #חן #כח #מלחמה #קודש #תיקון

Un fin del mundo especialmente para ti

listen to ‘Hoy se termina ese (in)mundo y cede lugar al tuyo’ on Audioboo

Hagamos de cuenta que eso del 21 de diciembre era sólo una broma de fogueo, y que en realidad, el mundo se termina hoy.

El mundo que se termina hoy se despeña desde lo alto como un carro de montaña rusa: vértigo atroz, segundos de previsión de lo inevitable, colapso de todo el ruido insano, desde dentro de tí hasta el barro que te ensucia las botas; y ahí se queda, desecho de la conciencia, polvo estelar que perderá rápidamente su radiactividad y volvera a ser materia prima inane con la que crear otra cosa, otra conciencia, otro mundo en tu interior capaz de reinterpretar cuanto te rodea para redimirlo y hacerlo feliz.

Vamos, adelante: termina hoy con ese mundo que te enciende en ansiedades y angustia y frustración e insomnio y trastornos sin fin porque se da de narices contra tu naturaleza, contra lo más reconditamente sagrado de tí.

Sólo si terminas ese mundo sentirás revelarse desde el silencio al latido nuevo de una vida despojada con todo por elegir de nuevo, con todo por aprehender. Y seguro descubrirás que estamos juntos, al pie de la escalera de valores comunes por conquistar, pletórica de belleza, indolente frente a las ruinas de las trampas fútiles que -¡cómo pudo ser!- te creíste alguna vez.

Ante tí, otro ciclo solar para intentarlo. Yo también estoy ahí. Y conozco otros cuantos que celebrarán conmigo y contigo la "nueva era", "nuevo orden", "nuevo mundo", "nueva vida", nuevo holos inarticulable sino desde lo mas auténtico y genuino que te hace hombre.

OPERA NUOVA de iaIr menachem, 2002

 Corría el primer año capicúa del davagésimo milenio de la resurrección, cuando la gente se apilaba en nichos de paredes cortantes, fermentando las viejas ideas de salud. Los paisajes rigurosos mal se escondían tras pintarrajas poco verosímiles para el observador atento, en las paredes de las calles, de los atuendos y los rostros, de los artefactos sobre ruedas despiadadas que utilizaban el estupor y la melancolía para deslizarse entre lo mismo.

 En las arterias de la normalidad se instilaba, por cánulas transparentes, un descreimiento viscoso que sabía a jaqueca, a intolerancia mohosa y rancia, a mímesis y clonación infinita de formas vacías, que resignificaban formas de profilaxis diversas haciéndoles decir pulsión vital: formas insaboras de color por alimento, sexo abúlico y seguro por amor, bullicio por alegría, eran permutaciones negociadas por la frustración aspirante a erigirse en indolencia serena de las masas. Ardían las formas de la noche como el sol de playa, y la irrealidad de la tiniebla lucía humos de neón. Los medios desplazaban a los fines, que eran exhibidos empalados en las plazas, para ser objeto de escarnio popular. El hierro noble y la amable madera eran minados por compuestos plásticos hábiles para la veta y el color: el tacto los delataba, pero nadie los tocaba.

 Una que otra voz elegía callar intensamente y lograba, a veces, mellar el ruido inane, el temblor barato de hospital pituco, la fruslería del atardecer empaquetado en formatos multisensoriales que, una vez más, no resistían la prueba de la más mínima iniciativa.

 Se practicaba entonces una forma de canibalismo sutil, que mantenía la satisfacción producto de devorar al prójimo, pero sin maltratar la dentadura ni engordar.

 ...................

 Fue entonces. Sólo podía uno sentirse libre caminando por los hilos sutiles de un discurso pretendiente de sustancia, que cruzaba terrenos a los que no había sido invitado. Una electricidad incierta hermanaba a quienes jugábamos a las escondidas con lo obvio del destino, y nos despeñábamos alegremente por los barrancos semánticos de una búsqueda que la normalidad censuraba cuando no prohibía. El satén se trocaba en sueños de sedas naturales como la felicidad provisoria del cine en los renunciamientos del bosque, y la columna de nube huía de la industrialidad de la fábrica y el tren hasta las comunicaciones precedentes al morse, hasta la guía bíblica nocturna hacia la tierra de promisión.

 Un barco de mentira para cruzar en tiempos infinitos el río barroso, era el transatlántico ancestral guiado por algún Caronte acaso, que nos devolvía al infierno desde su par, y la paz se vindicaba en el tránsito, en la certeza y el miedo a llegar, en los instantes eternos y distintos entre una y otra orilla de lo mismo.

 Desde la cubierta del barco, las luces de la ciudad que se alejaba sabían solamente a lejanía, en mi conciencia sin rastros de ciudad. La malevosía de los espíritus urbanos no rozaba ya las ínfimas pasiones con que solía negar la verosimilitud; se desgajaban las cáscaras de camaradería devaluada al precio de toda oferta, y la soledad ganaba significado en el azar innombrable del puro hábito de la fe.

 ......................

 Y sin embargo, está todo claro: hay que dar vuelta el espejo, y mañana despertaré distinto.

Actualidad: Nuestro estado espiritual del mundo

Señaló Gerardo Bleier:

El estado espiritual del mundo, para autodescribirse, podría tomar en préstamo esta frase de Austerlitz, de Sebald, cuya lectura acometí no casualmente en estos días: “De repente se me secaban la lengua y el paladar como si llevara días en el desierto, tenía que luchar cada vez más para respirar, mi corazón comenzaba a revolotear y palpitar hasta mi garganta, me invadía un sudor frio por todo el cuerpo, incluso en el dorso de mi mano temblorosa y todo lo que miraba aparecía cubierto por un velo en negro. Creía tener que gritar y de mis labios no salía ningún sonido, quería salir a la calle y no me movía del sitio, me veía realmente, después de una concentración larga y dolorosa, reventar por dentro y esparcir partes de mi cuerpo por una comarca oscura y lejana”.

y vine a comentar:
El estado espiritual del mundo, para autodescribirse, podría tomar en préstamo esta frase de Austerlitz, de Sebald, cuya lectura acometí no casualmente en estos días: “De repente se me secaban la lengua y el paladar como si llevara días en el desierto, tenía que luchar cada vez más para respirar, mi corazón comenzaba a revolotear y palpitar hasta mi garganta, me invadía un sudor frio por todo el cuerpo, incluso en el dorso de mi mano temblorosa y todo lo que miraba aparecía cubierto por un velo en negro. Creía tener que gritar y de mis labios no salía ningún sonido, quería salir a la calle y no me movía del sitio, me veía realmente, después de una concentración larga y dolorosa, reventar por dentro y esparcir partes de mi cuerpo por una comarca oscura y lejana”.

ראיתיך כאילו מתנתקת ונזכרתי בבצלים עוטפים אדם

מאת יאיר מנחם, סתו ה'תשע"ג, איור יצירה של טליה פייגע גינרמן


ביום הראשון, בקושי שמנו לב לתופעה, אולי קצת תמהו בלחש פה ושם -במיוחד במשטרה ובבתי החולים-, אך כלום דווח עליה בכלי התקשורת. כמה קבוצות העוסקות בהודעות פטירה ברשתות החברתיות "חשו" איכשהו בשיברון פתאומי של הסבירות, אולם לא הזדרזו לעיין בתופעה המבהילה ולהשיג מסקנות כלשהן.

כעבור יומיים, המציאות כולה ניטשטשה לעינינו. זה היה כאילו סרט מצויר חדר למציאות וכובש לאט בדילוגים וסירוגים את עורקיה. תדהמה מול התגשמות הבל יתכן, תמיהה אילמת העולה בבועות געש על כל הבנתינו, על כל מגוון תפיסות העולם שביננו.

 ברחובות, בעיתונות, בהנהגות הממשל והדתות, כבר לא דובר על שום דבר אחר: מתוך קיצוניות הבהלה, לא ידענו מה להחליט ואיך לנהוג ומה לשאול ואיך לצפות על כמעט שום מימד של הרכב חיינו.

כעבור כל יום, כל שעה אף כל דקה, המצב החמיר באופן ניכר ומוחשי: כולנו שהינו ליל ויומם מול מקלטי רדיו וטלויזיות תוך כדי גלישה מתמדת ברשת החברתית; ולא בקשנו כי אם להיוודע לכך שאיפה שזה יארע במרחב, אשה אחת נפטרה מן העולם, מתה לגמרי ונקברה ללא הפתעות. רק בקשנו לחוות נקודת מפנה בה הכל חוזר לנהוג כמנהגו הקדום.

אך ההזיה לא הרפתה את חיבוקה החונק את התודעה כולה. ונמצאנו לפתע, הזן האנושי, בתוך מגלשת זמן לאורכה נהרס האיזון העתיק יומין בין המינים: לא נקבת האדם תחרד עוד מכלום עלי אדמות, כי הן פשוט הפסיקו למות, לגמרי, בכל ארצות תבל בבת ובפעימה אחת; ורק גברים ישכנו מעתה בעפר לאחר גיל מסוים. 

כידוע, אין מנצח כי אם המאמין בנצחונו. ושלושת אלפים מיליונים של גברים מדוכאים בעולם כיסו את אור השמש בצילם. באטיות, נשים נבונות גילו שהחלה ההזדמנות ההכי פשוטה ומושלמת אי פעם לחזון הפמיניסטי להתממש. אחותי הקטנה, שהבינה את הדברים אחרת מתוך רגישותה, אף נסתה להתאבד: מסכנה, לא אבדה כלום מלבד כבודה, כי למות בשום דרך לא יכלה. 

נשים החלו לתפוס בטבעיות את ראשות המשפחות: הרי ידוע שתדיר קודם וארעי אחריו, והזדמנות ההמשכיות הנצחית התגברה על כל סיבה לתת לגברים החולפים להשפיע בכל אופן על העולם החדש. והגדול לא נמנע מהשגות הקטן: גם מפלגות חדשות צמחו כמו פטריות בכל מדינה, עם תוכניות שלטון למאות שנים ברצף. כך, נראה היה שכל ההגיון הקדום השתבש ופג תקפו; ואני יושב תוהה מה תפקידי, יצור חולף מלא תרוצים מונחים על הגבלת הזמן, בתוך מערבולת הסובלת נצחיות.

ואנוכי לא מת, כבוד השופטת. אני כותב לנצח, וכמוני, לאט לאט, כל הגברים הנזנחים קמיצה קמיצה מדי יום, קופצים אל אומנות כלשהי שתנציח את עשייתם בחיים. השקפת החיים הנשית הפכה את המאזניים על קנם, מאז שאין כבר צורך להזדרז לכלום כי הכל יגיע בעתו ובעתו הכל יחלוף. רובן שמו הילוך חמשי וישבו להתענג מהנוף, במרכז ימיהם נהנתנות
 מתגברת על שפת תהום השיעמום מהיעדר כל חידוש וכל תקוה וכל תמריץ וכל חיות והתחדשות, ומולן, הזן השפל כי יחלוף רווי אמונה ומרץ והתלהבות; נראה היה כי אין הנצחיות של אלו נשענת וניזונת כי אם מהחיות המקבלות מהאלה, השופעים אליהן דימוי של תכלית. רק לאחר כמה חודשים במצב החדש, הצלחנו להתחיל להיתרגם במשא ומתן בין הזן הישן לבין הזן החדש המשופר, בכנסים וימי הידברות, כדי לחלץ את הצרכים והתענוגים המשותפים השורדים בנשמותנו.

אני רואה בעיניך שאת מתחילה להתעצבן. לא ברור לך איך קמעה מדבריי תוכל להיות אמת, ובכלל לא נודע לך כלום על זה מעולם. את חוששת מהאיש המוזר הזה העומד מיוזמתו לומר דברים מופרכים. רק שאז באותם ימים התגעגענו נורא כי נהיינו זרים בשיא הזרות, והתלות ההדדית ככל שהתנפחה כך אבדה ענין ותענוג, ואז ביום אחד גדול, הסכמנו לשכוח, כי שכיחת החלום ימנע את הגשמתו ושכיחת הפיתרון יבטל את זעמו. והנשים היו נורא רגישות, עיניהן ספוגות  בדמעות ללא הפסק, בוכות על אהוביהן החולפים. אז הסכמנו לשכוח, כבוד השופטת, וכתבנו ספרים על נצחיות הגברים ועל התמותה המוקדמת בנשים, ולאחר מכן להפך, וכל כמה חודשים פתחנו עונה של טענות לסירוגין כאלו וכאלו, כדי לבלבל את החוצץ ביננו. וכפי שאהבנו בלי שכל, התנצחנו בנצח והחזרנו את הודאויות לרקיעי הלא מובן, הבלתי תפיס, והתחלקנו במנות קטנות כמרגליות את השליטה על הפחד להיעקר מן החיים בלא חצי הכרס שבע.

נראה שהתחלת לזהות את הקול שלי, גנוז באוצר הזכרונות הנכחדים בתוך לבך מאז שלמדנו באותה כיתה עם המורה שושנה, כמה עשרות שנים לאחור. נראה שהצלחתי להזכיר לך, וזה נחשב מאז לפשע עליו באתי להישפט בהקדימי למכה את התרופה.  אישפט כי גאלתיך, ובהיזכרי אותם דברים שהיו מעתה לך מתבונתי, הרי פתרתי חידת נצח וחדשתי פיתרון לאריכות ימים. במקום שבו המחשבה שם כל האדם, ואין זה החידוש, כי אם הימצא באהבה הנצח, בהוד היראה האדירה להתנתקות.