זיווג המעשה במחשבה תחילה

עולם המעשה מקנה צורה למחשבה; מעולם המחשבה נגלם המעשה. דרך דפנות הטוב מתגנב חוצה הרע; הפרת החוק מציבה מול עיני הנפש את אופקי הטוב, שהוא היפה, שהוא הוא האמת. השמש תזרח רק אם תהיה היכן שקרניה צפוים להתהוות; העולם יתעלם למפרע אם לא תתעלה עד למי שצפוי אתה להתהוות. וכמנהגה התודעה נוהגת, ורק נותר לפרוץ את התיקרה.

הרי "סוף מעשה במחשבה תחילה", בתנאי שהמעשה מופיע ראשון והמחשבה בעקבותיו . חומר ל.... מחשבה? או בדרך יותר קצרה, חומר למעשה דוקא

העד בהודאה והודיה בפני אדון הכל

העדה, מלשון יעד: תהליך יזום להביא כל דבר ליעדו, ובו:

ההדה, מלשון הד: שיכפול והעתקת הקול אל קירות כל אוזן, ואז

האדה, מלשון אד: העלאת כל הקול המצטבר עד השמים, להמיר את כל הנפעל בגשמי ברכה לתודעה

כל התורה כולה, בתוך כל אות שבלשוננו :-)

וכן, מלשון העדה העדות, היא הכנעה;

מלשון ההדה הודאה והודיה, שלב הבירור וההבדלה;

ומלשון האדה ההכרה באדנות אדון הכל, שם נמתקת כל הדרך

סיפור גביע הצלילים שהתקדש להציל פרח

על בסיס משל של הסופר האורוגואיי חוסה אנריקה רודו

עם יאיר מנחם חברכם הנאמן :-)

ראש חודש אדר ב' ה'תשע"ד, בגליל

אפילו לא מי: רק איך

להגיע עד גילי המופלג לאחר תפריט שלם של גילגולים, כדי לגלות שלשוא הערכתי את עצמי במראה על האומץ שהפגנתי תמיד בעקשנות לטעון שכמעט בכל דבר בחיים, לא ממש משנה מה הנעשה, אלא מי הוא העושה. היום, הבנתי סוף סוף שחייבים לבטל גם את משתנה ה"מי" מהמשוואה: לא משנה באמת מי את או מי אתה (זאת אומרת: לא משנה מאין באת ולאן נראה לך שהדרך שסוללת מובילה); גם לא כל כך משנה מה מעשיך (כי כל דבר המסוגל להגשמה יכול להיעשות הן לטוב הן למוטב): המשתנה המכריע הוא *** איך *** ייעשה בידיך מה שייעשה; באיזה תדר תנהג. משם יוגדר באמת מה עשית ומי זכית להיות. דרכיי דרכי נועם, והנתיבות החרותות בלבי, שלום.

השתיקו את קוהלת כדי לטשטש שיר השירים

אבל הבלים, הכל עוול

בין השמים לגופי entre los cielos y mi cuerpo

הראש בשמים והגוף על פני הארץ. הגוף, אדמה פוריה לנטוע בו שמים. הראש, להזרים תודעה של טוב אל כל איברי הארץ. ובאמצע הלב המכריע, הדעת המחברת את חן השמים עם נועם-פסיעותי על פני הארץ. סודו האהבה המתרגמת בין השניים, ומקנה להם את הצורה המקרבם למתיקות האיחוד.

La cabeza en los cielos, y el cuerpo sobre la faz de la tierra. El cuerpo, tierra fértil para plantar en él firmamento. Y la mente, para que mane de ella conciencia de bien hacia los órganos de la tierra. En medio, determinante, el corazón: la conciencia emocional que conecta a la belleza de los cielos con mi andar amable por la tierra.  Su secreto es el amor,  que hace de traductor entre los dos, y les impone formas hábiles de alcanzar la dulzura de la unión.

כמהים להתחבר לזולת כדי ליצור זרם של טוב

היו היה, או לחילופין עוד יהיה (רק היעלמותו לגמרי מהזמן לא אסבול)

זרם אחד כובש תודעות ולבבות אל החום ואל השמחה,

אל האימון ואל ההודיה. ככה בלי לשאול, בלי לשכנע, בלי לטעון או להציג.

זרם שובב העוקץ את הגיבנת והנשמה שמתחתיה מתעוררת

כזו יפה, כזו מאירה וזוהרת, וקל לזהותה מתוך אהבה בלתי נמנעת.

ישנן עקבותיו של הזרם הנסי. הן מעבר לצורות של כל אחד,

הרחק מעמדות והרגלים ותלבושות ונכסים. הן ביבשת פנימה,

היכן שהנשמה מקימת מושבה ומבקשת להיחלץ מכלוב בלתי רגיש.

בין רגבי העקבות החרותות אי שם, פירורי העבר והעתיד 

של הזרם האדיר מוכנים לנבוט להחיות, כמהים להתחבר לזולתם,

להתהוות זוגות ומשפחות אף שבטים של שלמות מתוקנת ופוריה, 

ולדבק חום ואהבה גדולה ושמחה לכל אשר ייגע. 

הנה סודו של זרם הישועה והשמחה לכולנו, מזומן לפרוח מבין צלקות הלב.

IaIr Menachem

אולי על זה חשב אותו אחד שהייתי כשכתב:

http://menachemedia.blogspot.co.il/2011/05/blog-post.html

Invierno primaveral: Suplicamos serenidad para buscar, y enterramos lo hallado entretanto.

Unas pocas flores solitarias, pioneras, en el bosque de invierno primavero. Una película primaveral en pleno invierno.

De hecho, el invierno de Israel es siempre como una película superpuesta a lo que hay: en su mejor versión, sufriremos frío de vientos, lluvia feroz, felices por la cosecha bendita que la inclemencia de hoy nos promete.

Un invierno primaveral como éste, sin lluvias, duele a quien cree en el orden cósmico y a quien paga caro por el agua, que se vuelve tan escasa. 

¡Ay de ese dolor!, que por él no veremos la invasión primaveral, ni sentiremos la caricia inesperada: el asalto a los órdenes de tiempo y clima por las fuerzas de la paz, de la belleza y el amor.

Acaso, es lo que nos ocurre todo el tiempo, como en este mes de Shvát en Israel: vivimos en una fantasía. En general, soportamos las tormentas del presente por fuerza de la placidez..... que habrá mañana. Mas el invierno primavero no provee sufrimiento que atribuir a un premio.

En general, aprendemos a pasar todas las pruebas para construir por fin un sueño alto. Mas el invierno primavero no da lluvias, no da vientos, y las flores saltan y salpican por doquier.

Y aún -¡seamos libres!- sentimos necesidad de sufrir, de pagar, de merecer y pasar pruebas -si no por el medio, entonces por el fin que damos innecesariamente por perdido-: nos lamentamos por la sequía e ignoramos las flores, evocamos la olla de carne, y olvidamos la libertad. Añoramos la serenidad para buscar, en tanto enterramos lo hallado.

Y sólo se trata de perseguir el horizonte como siempre, mas por un camino alterno. Atrevernos a conocer un nuevo invierno en deleite amable y en belleza, sustituyendo al esfuerzo y la pena que habituamos -caminantes agobiados por nuestro clima invernal-.

Parece que sólo nos toca aprender de nuevo: enamorarnos del bien, de la abundancia, de la gracia y la belleza inesperada, que aprendimos a traducir por obstantes a una solución racional para los problemas que imaginamos, desde causas y consecuencias que conectamos por error.

Y hay que amar a estas flores repentinas, y entenderlas pioneras que inauguran un camino en éste tu momento, en este ahora. Un camino diverso en la vida, en que la felicidad se impone a la tristeza y la aritmética se encuentra con la fe, en que las buenas nuevas que imploramos se realizan: movidas por la fe que sabe prever deleite del que nacerán deseo y voluntad, que con ayuda de lo Alto todo pueden.

¿No hablamos siempre de eso? Que lo que da origen a la pena se invista de esperanza buena y fe; que nos sometamos, sí, con gratitud, a la felicidad y no al dolor; que la luz de lo oscuro distingamos; y que pongamos por condición dulzura al establecimiento de fines, de objetivos, de prioridades y actitud en cada etapa.

Todo es redondo, y el final reúne los colores del origen. Este, y no otro, es el secreto. Disfrutar de todo de cuanto hoy nos lamentamos. Con aprecio y gratitud aproximar a nosotros cuanto hay, para que sus causas se conviertan y engendren el fruto precioso del más puro e íntimo deseo.

Convertir en montaña el agujero.

Entonces nacerá la anémona roja, indiferente al invierno. Vendrá a primaverar nuestra conciencia, justo en invierno.

Invierno primaveral en mi bosque. Invierno imaginario, especial en su misión de desnudar a nuestros ojos el carácter imaginario de todos los inviernos.

Chispea una flor, en el bosque en este invierno, donde el corazón despierta en borbotones.

Al fin y al cabo, la flor es belleza, promesa. La flor es bien.

Y al fotografiarla, la eternizo en hoy, y la subo hasta los cielos para exhibir mi tesoro: la flor que se yergue valiente a desafiar al invierno, a combinarlo en sus colores, a hacerlo primavera en mi parcela.

@iaIr Menachem

חורף אביבי: מיחלים לרוגע לחפש ולכך טומנים את הנמצא

פרחים אדומים בודדים

בין חלוצות היער בחורף אביבי.

חיים בסרט של חורף אביבי.

הרי חורף ישראלי לעצמו הוא סרט:

במיטבו, סובלים קור רוחות ומטר עז

מתוך חזון שמח המברך על גשמי ברכה.

ובחורף אביבי כזה, הצער הנועז

בתודעת המאמין בסדרי בראשית

והמשלם סכומי עתק על מים

-על כך שמתעצלים הגשמים עלינו-

ימנע מאתנו להתענג על התפרצות אביב,

על החדרת מערכות הזמן על ידי פיקוד הנועם.

אולי, זה מה שקורה לנו כל הזמן, כמו בחודש שבט שלנו:

חיים בסרט. בדרך כלל, סובלים מסערות ההווה

מכח תודעה של שלום ושלוה הנבטחים לעתיד.

אך בחורף אביבי, אין את הסבל אליו לשיך שכר.

בדרך כלל, לומדים לעבור נסיונות כדי לבנות חלום-על.

אך בחורף אביבי, אין רוחות ואין גשמים, וצצות להם פרחים.

ועדיין, השם ישמרנו מכל רע, חשים בצורך לסבול

-אם לא על אמצעי אז על תכלית שאינה מן הנמנע בינתים-:

מצטערים על כך שאין גשמים, ולא רואים את הפרחים;

נזכרים בסיר הבשר שבמצרים ושוכחים את אופק החרות.

מיחלים לרוגע לחפש ולכך טומנים את הנמצא.

ואין כי אם להימשך לתכלית בדרך אחרת, הנודעת בתענוג ויופי

במקום הצער לכולנו עוברי דרכים, הצוללים כעת במזגי חורף.

נראה שרק צריכים ללמוד לאהוב ולקבל את הטוב!,

את השפע, את החן, את הנועם הבלתי צפויים,

הנראים כמעכבים פיתרון הגיוני לבעיות המדומות

על בסיס שיוך קטנתני של סיבה ומסובב בתוכנו.

ואין כי אם לאהוב את הפרחים

ולהעריך אותם כפורצות דרך ברגע שלך הרגע:

דרך הפוכה בה השמחה תתפוס מקום הצער

והחשבון יאחז באמונה,

בה נשורר חדשות טובות מיוחלות שתתגשמנה,

מונעות מתוך האמונה, המדמינת תענוג

המעורר את הרצון, בעזרת השם הכל יכול.

וכי לא על זה דברנו? שרק מוצא הצער יתחלף באמונה,

שניכנע בהודיה לתענוג במקום לצער;

שנדע להבדיל בין אור לחושך; 

ושנתנא מתיקות להזדהות התכלית בכל שלב. 

והכל עגול, וראשית מורה על אחרית: כאן כל הסוד.

רק אם נלמד להינות במקום להתענות,

אם בהודיה והודאה נעמוד לנוכח כל מצוי,

אז תתדמה סיבתו לסיבת ההכי נשגב שברצוי,

אף תיוצר לנו כלנית אדומה, אדישה אך לחורף,

הבאה לעורר אביב תודעתנו, דוקא כשחורף.

חורף אביבי אצלי, ביער. חורף מדומה,

מיוחד בשליחותו להורות על כך שבעצם, כל חורף מדומה.

ונוצץ בו פרח, ביער שבחורף, כשמתעורר הלב, ונהיה חריף.

סוף כל סוף, פרח הוא יפה, הוא הבטחה, הוא טוב.

פרח לי יש, ביער שלך, בתוך החורף. 

ובהצלמי את הפרח הריני מנציחו, וניגש לשמים

להציג את האוצר שמצאתי, את הפרח העז אל מול החורף,

להתמזג בכוחות צבעיו. להאביבו בחלקי.

לב נושם נמנומי יער el corazón anima la vigilia del sueño

el camino sin sendero,
mi bosque que duerme en flor.
en cada hierba un amor
de vario color sincero:
el corazón, halla calma.
rompe a llorar el alma.

ישנה דרך עדורת נתיב לאורכה. 

היער שלי פורח מתוך שינה שלוה.

במקור כל דשא אהבה נמתחת,

מתגוונת בנדיבות עליזה.

הלב פוגש כאן נחת.

סערת דמעה בנשמה.

:רצוא ושוב מהתענוג אל האמונה: שלך שזה שלי וכל אשר לי חפץ להיות לך

מאת יאיר מנחם, טז שבט ה'תשע"ד

פתחתי במלחמה נגד החושך

מתודעה עדורת אור, מלבד

נקודה אחת קטנה שם בשמים,

היכן שהחזון של אמונה פוגע ברצון לתענוג,

ויחיהו אם לא ייפגע ממנו

ויזדרז האחד אל השני להמיתו.

או אם מהמפגש יוולד ערבוב שובב

ממנו יצא החזון מלובש בתענוג

מניע את כמיהת הרצון לאמונה.

בקרב בו התקרבתי התנהלתי בדיפדוף דפים ואתרים,

הקשבתי להרצאות עוקפות את מימשל הממשל

על תורת הנפש המקובלת, ואחרות בהנבטה ביתית,

נודעתי לעוד חילול השם מאת גורו עם תלבושת אחידה,

ואף שמעתי חדשות על רקע אוסף של מוסיקה סלטית.

נסיתי עוד כמה בריחות יזומות, גולמיות:

שלא מתוך שנראה כאילו כבה האור,

יתגבר וישתלט החושך על פני כל הארץ.

ולסוף המסע המיגע מצאתי שוב את עצמי, מתגעגע,

ומבקש פטור מללחום נגד החושך

בתמורה לדבקותי בכל גווני האור.

הנקודה שם בשמים, אור השכינה, הלבנה:

העירי לעברי כי נבוך מאהבה נעורתי.

לפגוש אותך כאן בשם-עפר או בכאן-מים, 

להביאך אל מיטבי החפץ בשורשיך,

בעוד כל הגנותי נמסות בזיו אעוריך?

או רק לחזות על פני אליל נופק מהדעה

שאת באה, ונגאלים מהגאולה המדומה לחוד?

או שמא לזכות בך איאלץ אך במזל טוב ובמצוות,

ואז אמצא את עצמי כובש את חומותיך

בסיבובים ובתקיעות שופר, וללא חיל.

הנה דרך של האור: רצוא ושוב בין תענוג לאמונה;

כאן למטה, תיקון התענוג בכוחות האמונה

לאחור ולהקדים ולפנים, מעלה ומטה,

הן בחסד והן בדין. מהתענוג אל האמונה.

בין תודעה עצמית לבין תודעה כללית.

מהאני שלך, מהאני שלי, אל אני חדש

שלך שזה שלי וכל אשר לי חפץ להיות לך.

זהו מכתב אהבה, אצהיר,

שמא לא הוברר אופיו לעיל.

מכתב תשוקה, אחיזה, הידבקות.

מכתב תיקוה וביטחון דובר רוחות של עשיה,

בסוד כנגדו בעוד עזר, בסוד יעזוב איש,

בסוד הפעלה, הנעה, התייוותה על פני עולם של אהבה.

סיבוב תפקידים לאור האהבה

נושמה לה לאחור הנשיפה; מה שהיה אנחה נהיה בליעה. הספק נחדר אל התשוקה, והשיר היפה נאזק לדממה. כמה ביצות חזרו לקדמותן, כמה ארגמן תפס את מקומו של התכלת! ושם במרום, איילת, תופסת תפקידה של הלבנה. ומיד באור השמש החזק, החלום התגלה שביר ודק, כזה אם יעוטף ברחמים, יעטוף באהבה כל הימים.

listen to ‘סיבוב תפקידים לאור האהבה’ on Audioboo

la ensalada de dudas y versos

y así fue que se mezclaron de repente los besos con los versos; y así la pasión desnuda confundióse en los pantanos de la duda. el amor tan cierto se disfrazó de desierto, y ya ni el espejo le incluyó en su reflejo. ¡ay del hondo gozo que se estrelló en este pozo! 
que reste aún la certeza es la más grande proeza: un amor de luna llena, de agua salobre y luz buena; y al nacer ausente -el mes siguiente-, luna que no me alumbras,: sólo el hábito de las penumbras pone a salvo a la verdad, envuelta en su abrigo de piedad. 

listen to ‘la ensalada de dudas y versos’ on Audioboo

Conciliación de la ensalada

Convengamos que se dio una vez una situación de horrible pavor en el espacio común entre las mitades de tomates cherry y los cortes alargados de lechuga en el lado izquierdo de la fuente de la ensalada. Obviamente, todo culpa de algún imbécil a quien se le ocurrió que era mejor presentarlos por separado, para que no se confundieran los tonos de uno con los colores de su camarada. Y sencillamente ocurrió que los verdes frescos sintieron temor del abismo todo rojo que veían frente a ellos, y de igual modo los rojos vieron como una suerte de pantano, un tobogán gelatinoso, en los recortes de verde a la vanguardia. Y los comensales se perdieron el sabor especial de la ensalada, que nace precisamente de la combinación eficaz; y los nervios liberados por la separación de lo destinado a estar junto fueron conducidos a través de los sistemas digestivos hacia las mentes, hasta que el nerviosismo y la inquina de las lechugas y los tomates se tradujeron en grupos humanos que era imposible conciliar. Y sólo faltaba alguien que no atendiera a las diferencias y los mezclara sin piedad; y entonces, todo podía tornar hacia el Bien.

מרוב אבניך עשיתי חלון

לא נכשלתי. לא חששתי, לא חשדתי, לא טענתי שצריך להיות אחרת, לא בקשתי ביצות עין על הפסטה; לא קצתי כי לא נרדמתי כי אם נשארתי לאורך כל הנשימה בדבק החם המאחד את קצות תהום. בכל תנועה של החומות אחורה נמתחתי עד כדי שהתרחבתי, בכל מבט מטה שדרגתי את כשרוני להתמודד עם התהום. והנה התהום נסגר מעצמו תחת כנפיי, והחומות פשוט אינן. רק נותר לפענח היכן נמצא את שיבריהן, לבנות מהם אך בית.