המומה, הטתה עיניה לכיוון החושך הפתאומי. ראתה בדיוק אותו דבר שנוכח לתודעתה מקודם, כשהיה אור והיא מצמצה אט אט להביט לעברה. החושך בא מבפנים, להבליט את נקודות האור המציירות את המפה -כך חשבה-. החושך בא מבחוץ, מגיע עדיי כי אני אטומה כלפי האור -חדרה עוד אל תוך התחושה המוזרה-.
כעבור רגע נצחי, התחייכה בהחלטה לא למצמץ יותר כדי לראות מה שלא נראה לעיניים. לא יותר מאבק מנוגדים בקרבה. שלווה ורוגע שקטים חנו בלבה, כשהבינה שאלו ואלו אשליה, שרק האמת שבלב תקנה צורה נכונה למזון העיניים, ורק בהכי בפנים בנשמה שוכנת נקודת האור שהיא צריכה לפתח עד שתאיר מפנסי הלב על המצוי, לראות באמת איך היא מחוברת לכל, להתבונן ולברור, ואז להשפיע על כל אשר לה יופי מופלא.
No hay comentarios:
Publicar un comentario