נשבר. עמוס היה הלב בצלקות: מגחלים רגולים ומפרטי-פרטים מעודדים. התמורה המועטה לאתמול, הפסגות הנאמרות מפי כסילים, אשליית היציבות בין הרגליים, כל זה נמתח בפנימיות הטבע להתהוות תחליף לתזונה. ההתפלחות בין אהבות נפש לבין התרקדויות אסימטריות, שמשה להישרדות בין השונים כאילו זה לא משנה.
השחר -תמיד אור בוקר- ניקש בטישטושיו האדישים בביטחון הנוקשה של הלילה. העינים נוטשים שמים, לפגוש ממול את פי התהום. והתהום הוא אשליה, כפי שאשליה הם השמים, שרק הפסיקו להתקיים להלאה ולאחור כאחד, כאשר התודעה פסקה מלהחיותם, בדרך לנפוח רוח קיום באפי התהום שלא היה.
אני בודק סביב. אם יש בכלל סביב, אם האור דלוק, אם לא נפגע שוב הפאגוג' שיישרו לי רק לפני כמה ימים. הבחנה במשהו שכבר חוויתי: יש לי שושנה בגינה, עץ הלימון מפיק תמונות אמן, ונשבר. נותר אך את, מעבר לדרכים אשר אני נאלץ כמעט לברוא מאין. ותוך כדי יצירתם, אני יוצר את עצמי מחדש.
No hay comentarios:
Publicar un comentario