Actualidad: Nuestro estado espiritual del mundo

Señaló Gerardo Bleier:

El estado espiritual del mundo, para autodescribirse, podría tomar en préstamo esta frase de Austerlitz, de Sebald, cuya lectura acometí no casualmente en estos días: “De repente se me secaban la lengua y el paladar como si llevara días en el desierto, tenía que luchar cada vez más para respirar, mi corazón comenzaba a revolotear y palpitar hasta mi garganta, me invadía un sudor frio por todo el cuerpo, incluso en el dorso de mi mano temblorosa y todo lo que miraba aparecía cubierto por un velo en negro. Creía tener que gritar y de mis labios no salía ningún sonido, quería salir a la calle y no me movía del sitio, me veía realmente, después de una concentración larga y dolorosa, reventar por dentro y esparcir partes de mi cuerpo por una comarca oscura y lejana”.

y vine a comentar:
El estado espiritual del mundo, para autodescribirse, podría tomar en préstamo esta frase de Austerlitz, de Sebald, cuya lectura acometí no casualmente en estos días: “De repente se me secaban la lengua y el paladar como si llevara días en el desierto, tenía que luchar cada vez más para respirar, mi corazón comenzaba a revolotear y palpitar hasta mi garganta, me invadía un sudor frio por todo el cuerpo, incluso en el dorso de mi mano temblorosa y todo lo que miraba aparecía cubierto por un velo en negro. Creía tener que gritar y de mis labios no salía ningún sonido, quería salir a la calle y no me movía del sitio, me veía realmente, después de una concentración larga y dolorosa, reventar por dentro y esparcir partes de mi cuerpo por una comarca oscura y lejana”.

ראיתיך כאילו מתנתקת ונזכרתי בבצלים עוטפים אדם

מאת יאיר מנחם, סתו ה'תשע"ג, איור יצירה של טליה פייגע גינרמן


ביום הראשון, בקושי שמנו לב לתופעה, אולי קצת תמהו בלחש פה ושם -במיוחד במשטרה ובבתי החולים-, אך כלום דווח עליה בכלי התקשורת. כמה קבוצות העוסקות בהודעות פטירה ברשתות החברתיות "חשו" איכשהו בשיברון פתאומי של הסבירות, אולם לא הזדרזו לעיין בתופעה המבהילה ולהשיג מסקנות כלשהן.

כעבור יומיים, המציאות כולה ניטשטשה לעינינו. זה היה כאילו סרט מצויר חדר למציאות וכובש לאט בדילוגים וסירוגים את עורקיה. תדהמה מול התגשמות הבל יתכן, תמיהה אילמת העולה בבועות געש על כל הבנתינו, על כל מגוון תפיסות העולם שביננו.

 ברחובות, בעיתונות, בהנהגות הממשל והדתות, כבר לא דובר על שום דבר אחר: מתוך קיצוניות הבהלה, לא ידענו מה להחליט ואיך לנהוג ומה לשאול ואיך לצפות על כמעט שום מימד של הרכב חיינו.

כעבור כל יום, כל שעה אף כל דקה, המצב החמיר באופן ניכר ומוחשי: כולנו שהינו ליל ויומם מול מקלטי רדיו וטלויזיות תוך כדי גלישה מתמדת ברשת החברתית; ולא בקשנו כי אם להיוודע לכך שאיפה שזה יארע במרחב, אשה אחת נפטרה מן העולם, מתה לגמרי ונקברה ללא הפתעות. רק בקשנו לחוות נקודת מפנה בה הכל חוזר לנהוג כמנהגו הקדום.

אך ההזיה לא הרפתה את חיבוקה החונק את התודעה כולה. ונמצאנו לפתע, הזן האנושי, בתוך מגלשת זמן לאורכה נהרס האיזון העתיק יומין בין המינים: לא נקבת האדם תחרד עוד מכלום עלי אדמות, כי הן פשוט הפסיקו למות, לגמרי, בכל ארצות תבל בבת ובפעימה אחת; ורק גברים ישכנו מעתה בעפר לאחר גיל מסוים. 

כידוע, אין מנצח כי אם המאמין בנצחונו. ושלושת אלפים מיליונים של גברים מדוכאים בעולם כיסו את אור השמש בצילם. באטיות, נשים נבונות גילו שהחלה ההזדמנות ההכי פשוטה ומושלמת אי פעם לחזון הפמיניסטי להתממש. אחותי הקטנה, שהבינה את הדברים אחרת מתוך רגישותה, אף נסתה להתאבד: מסכנה, לא אבדה כלום מלבד כבודה, כי למות בשום דרך לא יכלה. 

נשים החלו לתפוס בטבעיות את ראשות המשפחות: הרי ידוע שתדיר קודם וארעי אחריו, והזדמנות ההמשכיות הנצחית התגברה על כל סיבה לתת לגברים החולפים להשפיע בכל אופן על העולם החדש. והגדול לא נמנע מהשגות הקטן: גם מפלגות חדשות צמחו כמו פטריות בכל מדינה, עם תוכניות שלטון למאות שנים ברצף. כך, נראה היה שכל ההגיון הקדום השתבש ופג תקפו; ואני יושב תוהה מה תפקידי, יצור חולף מלא תרוצים מונחים על הגבלת הזמן, בתוך מערבולת הסובלת נצחיות.

ואנוכי לא מת, כבוד השופטת. אני כותב לנצח, וכמוני, לאט לאט, כל הגברים הנזנחים קמיצה קמיצה מדי יום, קופצים אל אומנות כלשהי שתנציח את עשייתם בחיים. השקפת החיים הנשית הפכה את המאזניים על קנם, מאז שאין כבר צורך להזדרז לכלום כי הכל יגיע בעתו ובעתו הכל יחלוף. רובן שמו הילוך חמשי וישבו להתענג מהנוף, במרכז ימיהם נהנתנות
 מתגברת על שפת תהום השיעמום מהיעדר כל חידוש וכל תקוה וכל תמריץ וכל חיות והתחדשות, ומולן, הזן השפל כי יחלוף רווי אמונה ומרץ והתלהבות; נראה היה כי אין הנצחיות של אלו נשענת וניזונת כי אם מהחיות המקבלות מהאלה, השופעים אליהן דימוי של תכלית. רק לאחר כמה חודשים במצב החדש, הצלחנו להתחיל להיתרגם במשא ומתן בין הזן הישן לבין הזן החדש המשופר, בכנסים וימי הידברות, כדי לחלץ את הצרכים והתענוגים המשותפים השורדים בנשמותנו.

אני רואה בעיניך שאת מתחילה להתעצבן. לא ברור לך איך קמעה מדבריי תוכל להיות אמת, ובכלל לא נודע לך כלום על זה מעולם. את חוששת מהאיש המוזר הזה העומד מיוזמתו לומר דברים מופרכים. רק שאז באותם ימים התגעגענו נורא כי נהיינו זרים בשיא הזרות, והתלות ההדדית ככל שהתנפחה כך אבדה ענין ותענוג, ואז ביום אחד גדול, הסכמנו לשכוח, כי שכיחת החלום ימנע את הגשמתו ושכיחת הפיתרון יבטל את זעמו. והנשים היו נורא רגישות, עיניהן ספוגות  בדמעות ללא הפסק, בוכות על אהוביהן החולפים. אז הסכמנו לשכוח, כבוד השופטת, וכתבנו ספרים על נצחיות הגברים ועל התמותה המוקדמת בנשים, ולאחר מכן להפך, וכל כמה חודשים פתחנו עונה של טענות לסירוגין כאלו וכאלו, כדי לבלבל את החוצץ ביננו. וכפי שאהבנו בלי שכל, התנצחנו בנצח והחזרנו את הודאויות לרקיעי הלא מובן, הבלתי תפיס, והתחלקנו במנות קטנות כמרגליות את השליטה על הפחד להיעקר מן החיים בלא חצי הכרס שבע.

נראה שהתחלת לזהות את הקול שלי, גנוז באוצר הזכרונות הנכחדים בתוך לבך מאז שלמדנו באותה כיתה עם המורה שושנה, כמה עשרות שנים לאחור. נראה שהצלחתי להזכיר לך, וזה נחשב מאז לפשע עליו באתי להישפט בהקדימי למכה את התרופה.  אישפט כי גאלתיך, ובהיזכרי אותם דברים שהיו מעתה לך מתבונתי, הרי פתרתי חידת נצח וחדשתי פיתרון לאריכות ימים. במקום שבו המחשבה שם כל האדם, ואין זה החידוש, כי אם הימצא באהבה הנצח, בהוד היראה האדירה להתנתקות.