poesía del profeta que profesa espumas en la mar

contemplábamos el mar y se me escapó la mirada hasta hacer foco en la cresta de una ola lejana, que de pura gratitud hizo lo que le sale en lugar de sonrojarse que no sabe: desnudó para mí el crisol de colores vivos, en que se rompe la luz del sol poniente sobre la epidermis de sus burbujas blancas. otra aproximación a la que no me pude resistir me sumergió en las mieles de un rojo pastel, entre ladrillo y fucsia, ordenado unos veinte grados a babor del cenit de cada esfera de aire salado y húmedo, de cada esfera conquistada por la luz. dentro del rojo -de cada rojo- un apenas si hilo índigo y en él, a ojos que coquetean con la ubicuidad de la belleza, minúsculas hebras blanquecinas destellaban como clamando por conciencias que suplieran su trágico no saberse ni capaces ser de disfrutarse. 

algo en mí evaluaba las ganas de seguir zoomeando hacia dentro de la ola cuando ésta cumplió su ciclo y se rompió en miles de chispazos calmos a mis pies, para enseñarme que nada pasa si tú te quedas, que cada instante es eterno si lo piensas, que ninguna belleza te es ajena si te mueve al amor, que nada que seas capaz de amar estará ya más exento de virtudes buenas; y que la creación prodigiosa, hasta en sus más ínfimos detalles, halla antena en el poeta para vibrar en el túnel de transistores de todas las almas sensibles. ese mecanismo es, precisamente, al que los profetas que profesan del amor diseños veros, aluden al hablar de redención.

פירגון חיוני בין מרכיבי הסלט

בואו נסכים שארעתה פעם חרדה גדולה במרחב המשותף שבין חצאי העגבניות שרי לבין חתכי עלי החסה בצד השמאלי של קערת הסלט. כמובן, הכל בגלל איזה טיפש אשר הזה שיאה להציב אותם בניפרד, לבל ימוגו גווני האחד בצבעי הזולת. ופשוט ארע שהירוקים הטריים חששו מאוד מהתהום האדום כולו שלפניהם, וכן האדומים זיהו מעין ביצה מחליקה כעין מגלשה ג'לטינית בחתכי הירוק שמולם. והסועדים הפסידו את טעם הסלט הנוצר דוקא מהשילוב המוצלח, והעצבים אשר נוצרו מהפירוד הופלגו דרך מערכות העיקול אל ראשיהם ממש, עד כדי שחרדת החסות והעגבניות תורגמו למגזרים אנושיים אשר אי אפשר היה לעשות ביניהם שלום. ורק היה חסר מישהו שבל יחוש בהבדל ויערבב אותם בעל כורחם, ואז הכל יכול היה להיות בסדר.

Las luces que nos exceden y te dan cuerpo

Quisiste agradecer por la luna llena y te hallaste frente a las olas del mar estirándose a medianoche hacia la luna. Pediste agradecer por las olas, y comenzaron éstas a explotar ante tus ojos en un rugido lleno de espuma blanca. Te recostaste entre las rocas; pediste no pedir más nada y sólo fluir en gratitud. Entonces apareció allí un pescador a conversar de amores, y luego un policía interesado por saber por qué no estás en tu casa frente a un teléfono inteligente y un computador y la televisión, como la gente normal, tal dijo. Derribaste sus sospechas y entretanto, mientras la luna era cubierta por nubes de negro algodón, las lenguas del agua borronearon los labios de las arenas y el mar, y se estiraron hasta las plantas de tus pies, queriéndote escalera que las condujera hasta los cielos. Te me hiciste amalgama de la espuma que brilla desde abajo y los cielos sedientos de luz humana. Entonces abriste tus ojos, luces y luminarias en tu mirada, y fui succionado hacia tí, para hallar morada en tu interior mientras no cesa de latir tu corazón entre mis brazos; en unión perfecta de incluido e inclusor; en realización de ese amor que vivifica a toda creatura que hay en ella de la tierra y de los cielos.

תולדות אורות המקיפים את לבך בקצף השמים

רצית להודות על הירח המלא ומצאת את עצמך מול גלי הים הנמשכים בחצות ליל אל הלבנה. בקשת להודות על הגלים והחלו להתפוצץ מול עיניך בשאגה מלאה קצף לבן. נשכבת בין הסלעים, בקשת לא לבקש כלל כי אם לזרום בהודיה. אז הופיע שם דייג לפטפט על אהבות, ואחריו שוטר המעוניין לדעת למה אינך בביתך מול טלפון חכם ומחשב וטלויזיה כמו הנורמליים כלשונו. הורדת לתמיון את חשדותיו ובינתיים, תוך כדי שכוסה הירח בענני כותנה שחורה, לשונות המים טשטשו את שפתי חולות וים ונמתחו עדי כפות רגליך, להוותך סולם שיובילם עד השמים. נהיית לי שילוב של הקצף הזוהר מלמטה והשמים הצמאים לאור אנוש. אז פקחת עיניך, אורות וכלים במבטך, ונשאבתי אליך, לשכון בתוכך כאשר לבך פועם בין זרועותיי, באיחוד הכולל והנכלל, בהתגלמות האהבה המחיה את כל נברא ובו ארץ ושמים.

Bitácora de reflujo

se rompió. de cicatrices estaba lleno el corazón: de lumbres acostumbradas y minucias felices. le daban fuerza los ayeres malpagos, las cumbres mentadas por payasos ilustres, la ilusión del suelo entre los pies. se desgajaba en amores del alma y malabares asimétricos, para vivir entre distintos cual si le diera igual. 

la mañana -siempre la mañana- atropelló con vaguedades cansinas la certidumbre apasionada de la noche. sus ojos desclaváronse del cielo para hallarse de bruces ante las fauces del abismo. y el abismo es ilusorio, cual ilusorio es el cielo, que sencillamente dejó de existir en más y hacia tras cuando su conciencia dejó de darle vida, para insuflar con ojos exaltados vida y poder al abismo que no había.

miro, a ver si hay derredor, si la luz está encendida, si no se abolló de nuevo el paragolpes que apenas si me arreglaron hace unos días. dejà vu: tengo una rosa en el jardín, el limonero da cuadros, y se me rompió. me restas tú, allende caminos que me veo forzado a crear, y creándolos me recreo.

תהפוכות אור חוזר

 נשבר. עמוס היה הלב בצלקות: מגחלים רגולים ומפרטי-פרטים מעודדים. התמורה המועטה לאתמול, הפסגות הנאמרות מפי כסילים, אשליית היציבות בין הרגליים, כל זה נמתח בפנימיות הטבע להתהוות תחליף לתזונה. ההתפלחות בין אהבות נפש לבין התרקדויות אסימטריות, שמשה להישרדות בין השונים כאילו זה לא משנה.

השחר -תמיד אור בוקר- ניקש בטישטושיו האדישים בביטחון הנוקשה של הלילה. העינים נוטשים שמים, לפגוש ממול את פי התהום. והתהום הוא אשליה, כפי שאשליה הם השמים, שרק הפסיקו להתקיים להלאה ולאחור כאחד, כאשר התודעה פסקה מלהחיותם, בדרך לנפוח רוח קיום באפי התהום שלא היה.

אני בודק סביב. אם יש בכלל סביב, אם האור דלוק, אם לא נפגע שוב הפאגוג' שיישרו לי רק לפני כמה ימים. הבחנה במשהו שכבר חוויתי: יש לי שושנה בגינה, עץ הלימון מפיק תמונות אמן, ונשבר. נותר אך את, מעבר לדרכים אשר אני נאלץ כמעט לברוא מאין. ותוך כדי יצירתם, אני יוצר את עצמי מחדש.

el llanto genuino y la mezquina tentación de la parodia

llega otra vez, surcando el calendario inexorable, el 9 de Menajem-Av, ese día de cuyo carácter infausto nos es dado exprimir todas las vías abiertas a manos y almas de todos para convertirle en el día más feliz de todos.
el 9 de Menajem-Av lloramos por innúmeros motivos: todos ellos destrucciones, muertes, sentencias colectivas, pérdidas irreparables. mas la persona promedio está expuesta todos los días a noticias de destrucciones, muertes, sentencias colectivas y pérdidas irreparables en presente, lo que nos ha vuelto un tanto insensibles. pareciera que muchos de los que aún lloran siguieran apenas las instrucciones de Julio Cortázar aquí debajo u algún equivalente, para mantener siquiera las formas.
a nosotros nos toca también aquí, como en tantos otros casos, luchar por el contenido. luchar por el corazón. luchar por que la idea de redención sea carne de vida misma. pelear contra la costra que bloquea los corazones, partirla en mil pedazos hasta que el desconsuelo por tanto descalabro sea genuino como la risa en que se volcará si estamos todos.






#9deAv #luto #duelo #beithamikdash #mikdash #templo #cohen #korbanot #ofrendas #maljut #jerusalem #destruccion #redencion #mashiaj #mesias #gueula #israel #teshuvah #arrepentimiento #retorno #enmieda #tikun #1945años #fe #Emunah iaIr menachem EVIDENCIA: Información Relevante

לאור לילה ולחושך יום

ברך את הכלה ויצא לדוג בתוך החושך: אור ליום המיוחל מימיו, השמים היו ורודים, קבוצה אחת נצחה את זולתה בכדורגל, רשעים נלחמו ברשעים הלוך ושוב, תמימים התכופפו עוד קצת כדי לא להיפגע מהירי, במסעדה שממול הדפיסו תפריט חדש, והחתולה הקטנטנה שאמצנו לאחרונה נעלמה או נבלעה בגדוד החתולים שבחניון. הכל יפה, הכל כצפוי. המצוי עובד קשה להתמודד עם הרצוי; מתוך עבר משתנה בזיכרון לטובת החלום, העתיד יוצא אט אט לאור כאילו הכל מוכן לו... ומלא כאן תפאורה וקרטונים צבועים. 

ברך את הכלה ויצא לדוג בתוך החושך: אור ליום המיוחל מימיו, דמיין רמזור כלוא בגזע עץ, אכל פסטה עם ריבת חלב, הריח בתענוג פעמונים וסנדלי גומי שהיו על מדף בחנות. יצא מבית הקברות עם בוץ בנעליים הזוהרות שנעל לכבוד החתונה. קיוה לאות, לסימן המבשר שהמועד אכן הגיע; בהיעדר מנוח, גם מראה לא מצא שתשקיף לו שהוא מזמן היוה כבר את המופת. 

כילה את הדג ונפל על ברכיו אל פני החושך. קדמה, דמותך מזוגה בכל הנוף, בדייקנות משגעת (ההרים המשולים ללחייך, הגרון של הנהר לך בשפתיים, הערבה מלאה תיקוה בצוארך). ומערבה רק את, בלעדי כל, בדרך בלתי מורגשת לזרוח במזרח, בוכה ומתחננת להקדים את השעה מתוך החור באמונה.  ואז הוא ניסה להתהוות מלאך הממונה על לייחד את קוטביך, למזג את הקצוות המתרחקות תדיר בתוך דמות חדשה המסוגלת לשלמות. האופטיקאי התנדב לעזור בשלו, וכן הבחור המחלק וויסקי בליל היער; ואף בעל המסעדה שממול הצטרף לאתגר. 

התבונן קדימה אל דמותך הנכללת בכל ואל דמותך השניה לאחור הכאילו כוללת כל, והתהווה הוא עצמו גשר בין השתיים. וכשנפגשתן סוף סוף כמעט באמצע הגשר אמנם קצת לצד שמאל, הוא התקפל והתפרש בחזרה מבחוץ והתהווה חיבוק החותם נצח, ולפתע יהיה לך הכי טבעי ששתי קצוות מנוגדות בחיי אהבתך, לא היו מעולם. 

ברך את החושך והלך לקראת כלה, אור ליום המיוחל מימיו. אותו יום אשר בנה כל ערב, אשר נחרב כל צהריים עד כה. ברך את הכלה ויצא, אור בפיו, להעיר את החושך. 

\\ יאיר מנחם, ר"ח מנחם-אב, ה'תשע"ג

haciéndome por senderos insólitos

se rompió. era así de delicada la idea, así de frágil el sueño, así de intensa la ignición, así de pavorosa la provisoriedad, así de valioso cada instante ganado, así de preciosa la historia que se escribía en simetrías humeantes hacia delante y atrás a la vez. y se volvió una forma nueva de pronto, glamorosamente teñida de los ocres ajenos, endulzada inarmónicamente por poemas en una lengua que no comprendo. 

el vértigo de lo que se rompe halla resuello en el valor de los trozos, de su disposición, del relajamiento de la tensión sobre las otrora grietas o arrugas apenas. era así de delicada la idea, así de frágil el sueño, así de intensa la ignición, así de pavorosa la provisoriedad, así de valioso cada instante ganado, así de preciosa la historia que se escribía en simetrías humeantes hacia delante y atrás a la vez. miro, a ver si hay derredor, si la luz está encendida, si me arreglaron mientras soñaba el paragolpes del auto. me resta una flor en el alma, y me restas tú, haciéndome por senderos insólitos.

"Lo que nos hace humanos", "Yo soy yo porque tú eres tú", y el secreto de los tefilín

dice en los primeros minutos: "No se puede entender el cerebro humano como algo único; se debe entender como una interacción entre dos cerebros".
él habla de cerebros, mas no sólo de cerebros se trata...
me evocó a Buber: "Lo verdaderamente originário de la vida dei hombre es la vivência dei yo-tú; en el principio fue la relación" (Yo-Tú, 1956). o el "yo soy yo porque tú eres tú" de Heidegger en Ser y Tiempo, que me gusta leer al modo de "nunca podría, sin tí, ser el mejor de todos los yo posibles"; y en general, al modo de "quien soy cuando doy me define", porque es la relación entre el que soy, el que recibe, el hacia dentro, y el que doy, el que incide e inspira, el hacia fuera, lo que define el valor de mi peripecia vital.
de resultas de ver el video entero (cuyo contenido lo merece sobremanera), me quedé en que justo contra el techo del lóbulo frontal (para los ajenos al tema, merece una excursión por wikipedia) nosotros nos ponemos tefilín, y lo escrito en ellos tiene por misión dar forma a la misión del lóbulo frontal completo en nuestras vidas. "

עורי עורי צפרא נחמדת

אם ירד עלינו שחר, בעיניים אור חיוור, ניוודע אל פני הסהר, ולשוא אז נסתער. 

עורי עורי צפרא נחמדת, עפעפיך בתימהון; אם לא תתנקשי בחושך, יושלט כאן השיגעון. 

בעצימת עיניים נכנסנו ובכל הקירות התנקשנו; ומפת הדרכים שבידינו, הפקדנו בידי נשותינו.

עורי עורי צפרא נחמדת, האירי את עינינו; ואז יעלם החושך, כמיטב שבלבנו.

אחזה בעיניה להפוך למנגינה את הרעש

המומה, הטתה עיניה לכיוון החושך הפתאומי. ראתה בדיוק אותו דבר שנוכח לתודעתה מקודם, כשהיה אור והיא מצמצה אט אט להביט לעברה. החושך בא מבפנים, להבליט את נקודות האור המציירות את המפה -כך חשבה-. החושך בא מבחוץ, מגיע עדיי כי אני אטומה כלפי האור -חדרה עוד אל תוך התחושה המוזרה-.

כעבור רגע נצחי, התחייכה בהחלטה לא למצמץ יותר כדי לראות מה שלא נראה לעיניים. לא יותר מאבק מנוגדים בקרבה. שלווה ורוגע שקטים חנו בלבה, כשהבינה שאלו ואלו אשליה, שרק האמת שבלב תקנה צורה נכונה למזון העיניים, ורק בהכי בפנים בנשמה שוכנת נקודת האור שהיא צריכה לפתח עד שתאיר מפנסי הלב על המצוי, לראות באמת איך היא מחוברת לכל, להתבונן ולברור, ואז להשפיע על כל אשר לה יופי מופלא.