הבה נדמיין לנצח ויהי עת

listen to ‘Havah nedamyen lanetsach vayehi et - הבה נדמיין לנצח ויהי עת’ on Audioboo

הבה נדמיין לרגע שהסיפור ההוא של העשרים ואחד בדיצמבר והמאייס וכל אותה בהלה היה סתם חזרה, התקפת סרק; ובאמת, היום ממש מגיע העולם לקצו.

העולם המסתיים היום מסתרע וגולש מעמקי מרום כמו קרון של רכבת הרים: סחרחורת נוראה, שניות בהן לצפות את הבלתי נמנע, התמוטטות כל הרעש המזיק מהכי עמוק בתוכך עד הבוץ הנדבק לסוליית המגפיים; ושם מוצא את מקומו, פסולת תודעתית, אבק כוכבים שיפסיק עוד מעט להיות פעיל ויחזור להתגלם, עפר בידי הנפש הדוברת בו דבר חדש, תודעה חדשה, עולם חדש הנגלה מנעלמי לבך, ובכוחו לפרש מחדש את כל הסובב כדי לגאלו ולהביאו לאושר ושלמות.

קדימה, הבה נצעוד: להקיץ היום מהעולם ההוא המבעיר אותך במצוקה ותאבה ותאוות וסיגופים ונדודי שינה ונדודי עירות לאין תכלית כי פשוט אינו מטבעך לא משורשיך והוא מתנקש מטבעו עם כל מהותך, עם כל הקדוש והמאיר והזוהר בהיכל הפנימי בנשמתך.

רק אם העולם הזה שבך נגמר כבר בכוחך, יתעורר ויתגלה בך מתוך דממה דקה קצב חדש פועם בחיים נטולים כל משקל, עם כל הבחירות בחזרה לפניך, עם כל חפץ טרם יאוחז ויעוקב. וללא ספק יתברר בעיניך היותנו ביחד, למרגלות סולם ערכים משותפים שמעולם לא מומש, רווי חן, מעבר לתחום ההשפעה של חורבות המלכודות ותחבולות אשר -מי יאמין שכך היה!- קבלת פעם כדרך לחיים.

לפניך, עוד מחזור שמש אחד לנסות ולהשתדל, ובאמתחה, המפה ההכי מפורטת אי פעם. גם אני שם. ואני מכיר עוד כמה שיחגגו עמי ועמך העידן החדש, הסדר החדש, העולם החדש, החיים החדשים, חידוש הכל הבלתי שביר ובלתי יציר כי אם מתוך ההכי אמתי ונצחי המגדיר את היותך אדם, חיבור ארץ ושמים, עלי פלאות.

#אהבה #שיר #מהפכה #שפיות #תקוה #אמונה #חן #כח #מלחמה #קודש #תיקון

Un fin del mundo especialmente para ti

listen to ‘Hoy se termina ese (in)mundo y cede lugar al tuyo’ on Audioboo

Hagamos de cuenta que eso del 21 de diciembre era sólo una broma de fogueo, y que en realidad, el mundo se termina hoy.

El mundo que se termina hoy se despeña desde lo alto como un carro de montaña rusa: vértigo atroz, segundos de previsión de lo inevitable, colapso de todo el ruido insano, desde dentro de tí hasta el barro que te ensucia las botas; y ahí se queda, desecho de la conciencia, polvo estelar que perderá rápidamente su radiactividad y volvera a ser materia prima inane con la que crear otra cosa, otra conciencia, otro mundo en tu interior capaz de reinterpretar cuanto te rodea para redimirlo y hacerlo feliz.

Vamos, adelante: termina hoy con ese mundo que te enciende en ansiedades y angustia y frustración e insomnio y trastornos sin fin porque se da de narices contra tu naturaleza, contra lo más reconditamente sagrado de tí.

Sólo si terminas ese mundo sentirás revelarse desde el silencio al latido nuevo de una vida despojada con todo por elegir de nuevo, con todo por aprehender. Y seguro descubrirás que estamos juntos, al pie de la escalera de valores comunes por conquistar, pletórica de belleza, indolente frente a las ruinas de las trampas fútiles que -¡cómo pudo ser!- te creíste alguna vez.

Ante tí, otro ciclo solar para intentarlo. Yo también estoy ahí. Y conozco otros cuantos que celebrarán conmigo y contigo la "nueva era", "nuevo orden", "nuevo mundo", "nueva vida", nuevo holos inarticulable sino desde lo mas auténtico y genuino que te hace hombre.

OPERA NUOVA de iaIr menachem, 2002

 Corría el primer año capicúa del davagésimo milenio de la resurrección, cuando la gente se apilaba en nichos de paredes cortantes, fermentando las viejas ideas de salud. Los paisajes rigurosos mal se escondían tras pintarrajas poco verosímiles para el observador atento, en las paredes de las calles, de los atuendos y los rostros, de los artefactos sobre ruedas despiadadas que utilizaban el estupor y la melancolía para deslizarse entre lo mismo.

 En las arterias de la normalidad se instilaba, por cánulas transparentes, un descreimiento viscoso que sabía a jaqueca, a intolerancia mohosa y rancia, a mímesis y clonación infinita de formas vacías, que resignificaban formas de profilaxis diversas haciéndoles decir pulsión vital: formas insaboras de color por alimento, sexo abúlico y seguro por amor, bullicio por alegría, eran permutaciones negociadas por la frustración aspirante a erigirse en indolencia serena de las masas. Ardían las formas de la noche como el sol de playa, y la irrealidad de la tiniebla lucía humos de neón. Los medios desplazaban a los fines, que eran exhibidos empalados en las plazas, para ser objeto de escarnio popular. El hierro noble y la amable madera eran minados por compuestos plásticos hábiles para la veta y el color: el tacto los delataba, pero nadie los tocaba.

 Una que otra voz elegía callar intensamente y lograba, a veces, mellar el ruido inane, el temblor barato de hospital pituco, la fruslería del atardecer empaquetado en formatos multisensoriales que, una vez más, no resistían la prueba de la más mínima iniciativa.

 Se practicaba entonces una forma de canibalismo sutil, que mantenía la satisfacción producto de devorar al prójimo, pero sin maltratar la dentadura ni engordar.

 ...................

 Fue entonces. Sólo podía uno sentirse libre caminando por los hilos sutiles de un discurso pretendiente de sustancia, que cruzaba terrenos a los que no había sido invitado. Una electricidad incierta hermanaba a quienes jugábamos a las escondidas con lo obvio del destino, y nos despeñábamos alegremente por los barrancos semánticos de una búsqueda que la normalidad censuraba cuando no prohibía. El satén se trocaba en sueños de sedas naturales como la felicidad provisoria del cine en los renunciamientos del bosque, y la columna de nube huía de la industrialidad de la fábrica y el tren hasta las comunicaciones precedentes al morse, hasta la guía bíblica nocturna hacia la tierra de promisión.

 Un barco de mentira para cruzar en tiempos infinitos el río barroso, era el transatlántico ancestral guiado por algún Caronte acaso, que nos devolvía al infierno desde su par, y la paz se vindicaba en el tránsito, en la certeza y el miedo a llegar, en los instantes eternos y distintos entre una y otra orilla de lo mismo.

 Desde la cubierta del barco, las luces de la ciudad que se alejaba sabían solamente a lejanía, en mi conciencia sin rastros de ciudad. La malevosía de los espíritus urbanos no rozaba ya las ínfimas pasiones con que solía negar la verosimilitud; se desgajaban las cáscaras de camaradería devaluada al precio de toda oferta, y la soledad ganaba significado en el azar innombrable del puro hábito de la fe.

 ......................

 Y sin embargo, está todo claro: hay que dar vuelta el espejo, y mañana despertaré distinto.

Actualidad: Nuestro estado espiritual del mundo

Señaló Gerardo Bleier:

El estado espiritual del mundo, para autodescribirse, podría tomar en préstamo esta frase de Austerlitz, de Sebald, cuya lectura acometí no casualmente en estos días: “De repente se me secaban la lengua y el paladar como si llevara días en el desierto, tenía que luchar cada vez más para respirar, mi corazón comenzaba a revolotear y palpitar hasta mi garganta, me invadía un sudor frio por todo el cuerpo, incluso en el dorso de mi mano temblorosa y todo lo que miraba aparecía cubierto por un velo en negro. Creía tener que gritar y de mis labios no salía ningún sonido, quería salir a la calle y no me movía del sitio, me veía realmente, después de una concentración larga y dolorosa, reventar por dentro y esparcir partes de mi cuerpo por una comarca oscura y lejana”.

y vine a comentar:
El estado espiritual del mundo, para autodescribirse, podría tomar en préstamo esta frase de Austerlitz, de Sebald, cuya lectura acometí no casualmente en estos días: “De repente se me secaban la lengua y el paladar como si llevara días en el desierto, tenía que luchar cada vez más para respirar, mi corazón comenzaba a revolotear y palpitar hasta mi garganta, me invadía un sudor frio por todo el cuerpo, incluso en el dorso de mi mano temblorosa y todo lo que miraba aparecía cubierto por un velo en negro. Creía tener que gritar y de mis labios no salía ningún sonido, quería salir a la calle y no me movía del sitio, me veía realmente, después de una concentración larga y dolorosa, reventar por dentro y esparcir partes de mi cuerpo por una comarca oscura y lejana”.

ראיתיך כאילו מתנתקת ונזכרתי בבצלים עוטפים אדם

מאת יאיר מנחם, סתו ה'תשע"ג, איור יצירה של טליה פייגע גינרמן


ביום הראשון, בקושי שמנו לב לתופעה, אולי קצת תמהו בלחש פה ושם -במיוחד במשטרה ובבתי החולים-, אך כלום דווח עליה בכלי התקשורת. כמה קבוצות העוסקות בהודעות פטירה ברשתות החברתיות "חשו" איכשהו בשיברון פתאומי של הסבירות, אולם לא הזדרזו לעיין בתופעה המבהילה ולהשיג מסקנות כלשהן.

כעבור יומיים, המציאות כולה ניטשטשה לעינינו. זה היה כאילו סרט מצויר חדר למציאות וכובש לאט בדילוגים וסירוגים את עורקיה. תדהמה מול התגשמות הבל יתכן, תמיהה אילמת העולה בבועות געש על כל הבנתינו, על כל מגוון תפיסות העולם שביננו.

 ברחובות, בעיתונות, בהנהגות הממשל והדתות, כבר לא דובר על שום דבר אחר: מתוך קיצוניות הבהלה, לא ידענו מה להחליט ואיך לנהוג ומה לשאול ואיך לצפות על כמעט שום מימד של הרכב חיינו.

כעבור כל יום, כל שעה אף כל דקה, המצב החמיר באופן ניכר ומוחשי: כולנו שהינו ליל ויומם מול מקלטי רדיו וטלויזיות תוך כדי גלישה מתמדת ברשת החברתית; ולא בקשנו כי אם להיוודע לכך שאיפה שזה יארע במרחב, אשה אחת נפטרה מן העולם, מתה לגמרי ונקברה ללא הפתעות. רק בקשנו לחוות נקודת מפנה בה הכל חוזר לנהוג כמנהגו הקדום.

אך ההזיה לא הרפתה את חיבוקה החונק את התודעה כולה. ונמצאנו לפתע, הזן האנושי, בתוך מגלשת זמן לאורכה נהרס האיזון העתיק יומין בין המינים: לא נקבת האדם תחרד עוד מכלום עלי אדמות, כי הן פשוט הפסיקו למות, לגמרי, בכל ארצות תבל בבת ובפעימה אחת; ורק גברים ישכנו מעתה בעפר לאחר גיל מסוים. 

כידוע, אין מנצח כי אם המאמין בנצחונו. ושלושת אלפים מיליונים של גברים מדוכאים בעולם כיסו את אור השמש בצילם. באטיות, נשים נבונות גילו שהחלה ההזדמנות ההכי פשוטה ומושלמת אי פעם לחזון הפמיניסטי להתממש. אחותי הקטנה, שהבינה את הדברים אחרת מתוך רגישותה, אף נסתה להתאבד: מסכנה, לא אבדה כלום מלבד כבודה, כי למות בשום דרך לא יכלה. 

נשים החלו לתפוס בטבעיות את ראשות המשפחות: הרי ידוע שתדיר קודם וארעי אחריו, והזדמנות ההמשכיות הנצחית התגברה על כל סיבה לתת לגברים החולפים להשפיע בכל אופן על העולם החדש. והגדול לא נמנע מהשגות הקטן: גם מפלגות חדשות צמחו כמו פטריות בכל מדינה, עם תוכניות שלטון למאות שנים ברצף. כך, נראה היה שכל ההגיון הקדום השתבש ופג תקפו; ואני יושב תוהה מה תפקידי, יצור חולף מלא תרוצים מונחים על הגבלת הזמן, בתוך מערבולת הסובלת נצחיות.

ואנוכי לא מת, כבוד השופטת. אני כותב לנצח, וכמוני, לאט לאט, כל הגברים הנזנחים קמיצה קמיצה מדי יום, קופצים אל אומנות כלשהי שתנציח את עשייתם בחיים. השקפת החיים הנשית הפכה את המאזניים על קנם, מאז שאין כבר צורך להזדרז לכלום כי הכל יגיע בעתו ובעתו הכל יחלוף. רובן שמו הילוך חמשי וישבו להתענג מהנוף, במרכז ימיהם נהנתנות
 מתגברת על שפת תהום השיעמום מהיעדר כל חידוש וכל תקוה וכל תמריץ וכל חיות והתחדשות, ומולן, הזן השפל כי יחלוף רווי אמונה ומרץ והתלהבות; נראה היה כי אין הנצחיות של אלו נשענת וניזונת כי אם מהחיות המקבלות מהאלה, השופעים אליהן דימוי של תכלית. רק לאחר כמה חודשים במצב החדש, הצלחנו להתחיל להיתרגם במשא ומתן בין הזן הישן לבין הזן החדש המשופר, בכנסים וימי הידברות, כדי לחלץ את הצרכים והתענוגים המשותפים השורדים בנשמותנו.

אני רואה בעיניך שאת מתחילה להתעצבן. לא ברור לך איך קמעה מדבריי תוכל להיות אמת, ובכלל לא נודע לך כלום על זה מעולם. את חוששת מהאיש המוזר הזה העומד מיוזמתו לומר דברים מופרכים. רק שאז באותם ימים התגעגענו נורא כי נהיינו זרים בשיא הזרות, והתלות ההדדית ככל שהתנפחה כך אבדה ענין ותענוג, ואז ביום אחד גדול, הסכמנו לשכוח, כי שכיחת החלום ימנע את הגשמתו ושכיחת הפיתרון יבטל את זעמו. והנשים היו נורא רגישות, עיניהן ספוגות  בדמעות ללא הפסק, בוכות על אהוביהן החולפים. אז הסכמנו לשכוח, כבוד השופטת, וכתבנו ספרים על נצחיות הגברים ועל התמותה המוקדמת בנשים, ולאחר מכן להפך, וכל כמה חודשים פתחנו עונה של טענות לסירוגין כאלו וכאלו, כדי לבלבל את החוצץ ביננו. וכפי שאהבנו בלי שכל, התנצחנו בנצח והחזרנו את הודאויות לרקיעי הלא מובן, הבלתי תפיס, והתחלקנו במנות קטנות כמרגליות את השליטה על הפחד להיעקר מן החיים בלא חצי הכרס שבע.

נראה שהתחלת לזהות את הקול שלי, גנוז באוצר הזכרונות הנכחדים בתוך לבך מאז שלמדנו באותה כיתה עם המורה שושנה, כמה עשרות שנים לאחור. נראה שהצלחתי להזכיר לך, וזה נחשב מאז לפשע עליו באתי להישפט בהקדימי למכה את התרופה.  אישפט כי גאלתיך, ובהיזכרי אותם דברים שהיו מעתה לך מתבונתי, הרי פתרתי חידת נצח וחדשתי פיתרון לאריכות ימים. במקום שבו המחשבה שם כל האדם, ואין זה החידוש, כי אם הימצא באהבה הנצח, בהוד היראה האדירה להתנתקות.

de la bomba que cae a cada rato en mi casa

Acaso escribió morelli:
"una bomba cayó en mi casa. Gracias a dios no había nadie allí. pero no hay más mis trajes, la colección de primeras ediciones, la historia universal de cantú, el diccionario del diablo de bierce, mi máquina de hacer jugos, mis zuecos en cuya adecuación a la máxima comodidad invertí ocho años, no hay más los higos en almíbar que me quedaban en la heladera chica, no hay más computadoras ni mis cuadros ni mis manuscritos ni los juguetes de mis niñas".
de uno u otro modo y en magnitudes diversas, eso nos pasa todo el tiempo. y en general, convertimos la pérdida en un "algo", paradójicamente presente todo el tiempo en nuestra conciencia, y que se encarga de que ya nada nos conforme por completo.
otra vez, la acaso morelliana.
"una bomba cayó en mi casa. Gracias a dios no había nadie allí. pero no hay más mis trajes, la colección de primeras ediciones, la historia universal de cantú, el diccionario del diablo de bierce, mi máquina de hacer jugos, mis zuecos en cuya adecuación a la máxima comodidad invertí ocho años, no hay más los higos en almíbar que me quedaban en la heladera chica, no hay más computadoras ni mis cuadros ni mis manuscritos ni los juguetes de mis niñas".
y continuémosla: "¡Soy escandalosa e inverosímilmente libre!", y como siempre, tengo todas las elecciones ante mí, sólo que cuento con más sabiduría serena que nunca antes.

במוא מימיך הבוערים שוקט לו אש

שאלה רציתי לנשוף מרומה ושכחתיה, ועכשיו את השאלה עצמה אבקש. הבינותי לפתע את עת כל התשובות, לתום דרך השאלה אשר חפצתי. ואין נראה בלבי כסות עיניים, אך אולי התעטפו עיניי בכסות לבי. וידוע אשר אין המסוה מסתיר כי אם העדר הנמצא מהיכן שהוא לא כצדק נתבקש. ולבי עודנו בידיך, במוא מימיך הבוערים שוקט לו אש.

היה ער ביערות נמנם כשנתקע בו הרקיע

היה ער ביערות נמנם כשנתקע בו הרקיע, וכך  התבטא האריה: הלוא תתנפח שוב בזריזות, להשיבני מרחב תנועה? או שמא זה כבר לא עת 

 לנוע עוד מתחתיך, ורק להיקרע מדברי נושפת. 

אמר וגמר בדעתו והתלבש האריה ברקיע, ומעצם השינוי שגרם בטבע התיקרה נפתחו לנו שמים.

* background music, obviously the begining of Vangelis' "Chariots of Fire" played at http://www.youtube.com/watch?v=TYJzcUvS_NU 

la dulce rebelión de las causas

Y sin embargo, la sincronicidad rompe gloriosamente la lógica de causa y efecto y la serenidad estadística. estoy a 170 kilómetros, mi gps dice que voy a llegar a las 12 y 27. hago las cuentas: él considera que mi velocidad promedio será 96 kilómetros por hora. sólo por desafiarlo, hago buena parte del camino a cerca de 160, y el resto, en general, por encima de 100. de algún modo, el gps parece que se las ingenia para ganar: contra toda determinación aritmética de a tal velocidad cual tiempo para recorrer una distancia, efectivamente, a las 12 y 27 minutos arribé a la calle en que vivo.

y así con toda la experiencia patafísica de órdenes lógicos subvertidos por doquier. 
¿qué hacer sino celebrar la grieta misma que abre un espacio para infinitos milagros? ¿qué, sino celebrar lo aparentemente irracional que nos quita de vez en cuanto las cadenas de la previsibilidad, obscenamente expuestas a los ojos de todos?
cuando nos tornamos capaces de asumir y aceptar las benditas excepciones a las reglas, nos abrimos paso hacia lo Alto, y el milagro húmedo se nos pega a la experiencia cotidiana.
celebro lo que me hizo hoy el gps. me hace sonreir con esperanza.

-------------

* vamos detrás de la idea de "venahafój hú", la subversión completa de nuestra celebración de Purim. hay que trepar peñascos de sentido :-)

* el fondo musical es el charango flamenco disponible en http://www.youtube.com/watch?v=ZlYgHN3AkwM

א-לקי תן לי שמחה

א-לוקי, אנא ממך, תן לי כסף...

... כדי שאוכל להיות בשמחה

א-לוקי, אנא ממך, עשה שאעבור את המבחן...

כדי שאוכל להיות בשלוה ולהודות לך בתפלה.

א-לוקי, אנא, תביא כדי לקנות את החליפה האפורה הזו,

התפוח הזה,

זו התולעת,

המכונית שחלפה

והפרח היפה.

ועשה שהקבוצה שלי תנצח

ושאותה בלונדינית אשר חלפה לפני ברמזור תזכור אותי

ותן לי כח להיות יותר טוב

ותן לי אור להיות חכם יותר

ובבקשה אנא ממך אל תתן לבשר שהשארתי בטעות בתוך תנור דולק להישרף

ועשה שהציור שאני יוצר ימצא חן

ושלא ישרף לי המכנס הבהיר כשאנסה לגהצו

וששני הקוים האחרונים של המד-דלק יספיקו עד התחנה הבאה

וטול לך את הרשעים המציקים לי

ואם כבר, נתק את החשמל לבטנלים ששמים ג'אז מחריש כל לילה אחרי חצות פה על יד.

ומבקש זה וגם זה ועוד משהו וגם מה ששם בפינה: כל חלקיק וחלקיק של הפאזל במרכזו את עצמי אני רואה, אני מבקש אותו ומתאר אותו בפרטנות פושענית.

והאחר צופה ורואה אותי מתחנן מתוך לב שבור, סומך בכל לבי בבורא יתברך שישלים בשבילי את כל מה שנראה לי נחוץ לשמחה המושלמת בה אני כל כך חפץ. והאחר נדהם ומתפלא מגודל האמונה שלי.

אך כל זמן שכך אני מבקש ומתחנן ודומע... אינני באמת אחוז באמונה.

כי אילו הצלחתי וזכיתי להיות באמונה שלמה, אוי, אילו רק זכיתי...

אז הייתי מרפה ומשחרר את הקטנוניות שלי כבר; ובמקום להעלות ולהשליך על השם את האשליות והטעתועים שלי, הייתי מקריב מרומה את האהבה והחלום והחזון והמרגש הזה של היותי כל כך קטן וזקוק להדרכה צמודה; הייתי נמנע מלזרז תשובות ואז הייתי כובש סוף סוף את השאלות הנכונות; הייתי מוסר את נפשי בתמורה ייחודית והייתי רק צועק:

"א-לוקי: תן לי שמחה!"

כי הייתי מבין שכאשר הוא חונן אותי שמחה אמתית, היא תשב על רקע יציב וטוב המסוגל לקיימה. ויתכן שזה יכלול דוקא את כל פריטי רשימת המכולת העלובה שלי... אבל סביר להניח שלא.

ויכול היה לקרות משהו עוד יותר קצוני ונפלא: שיבחר הבורא לפקוח את עיניי וליישר ולתקן את התדר של כל מערכת התפיסה וההשגה שלי, ואז כל אותה מציאות ההווה לי כיום תשנה צבעים וצורה בעיני, רוצה לומר בשכל ובלב כאחד, בתודעה כולה, ותתגלה יסוד מהודר לשמחה שלמה. ואז, כל מה שמצער אותי וגורע מזמני חיות יצטייר כהפכו, והיכן שהיתה מקודם חומה יהיו מרפסות, ונהרות הוללים ומעליהם גשרים בתכלת וורוד מה שנדמה מדבר יבש רגע לפני. וזו ללא ספק התשובה ההכי נעלית לה אצפה, אם רק אזכה לסגל את כלי נשמתי לסבול אותה בלי לסבול, לברר את השאלות כדי לפנות מקום לתשובה. כי אז פשוט היה מתברר שאמונתי עלתה לפתוח את שערי השמחה, ובשדה לעברם, נתיב להגשים את ההכי אמתי וטוב שיש בכח נשמתי.

א-לוקי, תן לי שמחה. לא מהזו החולפת שניזונה מכיסוי טעויותיי, אלא מהזו הפורחת מתוך שכל ישר ומיושר עם הלב, מתוך אמת ואהבה. רק מאותה שמחה אשר יוצרת בעמצה את הכלים הנחוצים לכל צעד, כי מחוברת לאמת במתיקות נשגבת. 

עכשיו, סוף סוף, כמה צפיתי לרגע זה! הנה התשובות לכל השאלות שאף פעם לא העזתי באמת לשאול, הנה הפתח והשער, הנה השביל אליו מוזמנים החפצים בשמחה הזו אשר תוביל אל השלום. יד ביד, כי מכאן והלאה, רק ביחד אפשר להמשיך.

----------

מאת יאיר מנחם, התבוננות להדר בשמחה בחודש אדר. הרקע המוסיקלי של שוברט-ליסט בפסנטר של ויטלי פיסרנקו כי שמוצג ב

http://www.youtube.com/watch?v=JziHtRSG9WM

la felicidad que no me niego

Dios mío, dame dinero...
 ... para que pueda ser feliz
Dios mío, haz que pase ese examen...
 ... para que pueda estar tranquilo
Dios mío, dame con qué comprar ese traje gris,
 esa manzana,
 esa oruga,
 el coche aquél
 y esa flor.
Y haz que gane el cuadro de mis desvelos
y que la rubia que apenas vi en el semáforo me recuerde;
y dame fuerza para ser más bueno
y dame luz para ser más sabio
y por favor haz que no se queme la carne que dejé en el horno por error encendido
y que me salga lindo este cuadro
y que no se me queme el pantalón beige cuando intente plancharlo
y que alcancen esas últimas dos rayitas del contador de la nafta para llegar a un surtidor
y llevate a los malos que me fastidian
y ya que estás, cortales la electricidad a esos vagos que escuchan jazz a todo volumen después de la medianoche.


Y pido ésto y lo otro y aquéllo y lo de más allá: cada pieza del puzzle cuyo centro me imagino, pídola y la describo con minuciosidad criminal.

Y el otro me ve suplicando con el corazón quebrado, poniendo toda mi fe en el Creador para que supla por mí cuanto me parece menester de la felicidad que quiero. Y se asombra y admira el otro, por el tamaño de mi fe.


Mas todo tiempo que así suplico y pido, no soy un hombre de fe.

Si lograse ser un hombre de fe... ay, si lograse...
entonces me arriesgaría a soltar mi pequeñez; no elevaría a los cielos mis errores sino tan sólo mi amor y mi sueño y este sentirme tan pequeño y tan necesitado de guía; no tentaría respuestas en vez de resignar preguntas; entregaría sólo mi alma por valor de cambio y gritaría así:

"Dios mío: ¡dame alegría y felicidad genuina!"

Pues entendería que si en su tan sabia piedad me dará felicidad verdadera, la apoyará sobre todo lo que es bueno y capaz de sustentarla. Y capaz que es justo lo que le estuve pidiendo en mi humillosa lista de mercado, mas probablemente no.

Y pudiera suceder aún algo más maravilloso y extremo: que de pronto abra el Creador mis ojos, rectifique la sintonía de mi sistema cognitivo, y toda mi realidad, todo lo mismo que vivo hoy, cambie de forma y de color ante mis ojos, que es decir en la cabeza y en el alma por igual, y se revele sustento idóneo para una felicidad perfecta. Y de pronto, se dibuje ante mis ojos cuanto me llena hoy de ansiedad o me fastidia como todo lo contrario; y donde veía murallas elucídense terrazas, y pequeños ríos cruzados por puentes sonrosados lo que se me antojaba desierto seco. Y así, estaría respondiendo del mejor modo el Creador a mi plegaria, porque mi fe habría abierto el camino hacia la felicidad, y a su través, a ser el más verdadero y bueno que mi alma pueda.

Dios mío: dame simjah, alegría y felicidad genuina. No de la pasajera concediéndome mis errores, sino de la que florece en una visión recta, de amor y de verdad. 


Ay, ahora sí... ahora sí comprendo, y atento sentirme contento. Está ahí la respuesta a todo lo que antes había eludido preguntar. Guarda con calor y ternura ésto que te digo; pues es de flores fragantes el camino, y ha de pillarnos unidos.

------

* el fondo es la "Serenade" de Schubert, en la interpretación disponible en http://www.youtube.com/watch?v=ZpA0l2WB86E 
* la meditación tiene por móvil inmediato la sustancia de la alegría del mes de Adar, y de qué manera puedo ver ese tikún oficiándose en mí

אני ואני כורכים אהבה

אני ואני מתאהבים תמיד באותן נשים. היתה פעם אחת, אני זוכר, שלא לוויתי אותו כשהתאהב ואז חסרו לו כנפיי. פעם אחת, גם, נגשתי לאהבה בלעדיו, וגליתי את עצמי ללא רגליים. מאז, אנחנו מכוונים כל פעם לייחד ארץ ושמים, מצפים לזו אשר תמצא בשנינו יחדיו את הגשמת יעוד אורותיה הטובות

בהחלמי חלום נשכח

היו היה פעם לפני שנים רבות

בארץ רחוקה יער מבודד מול הים ובתוכו בית

ובבית דר לו חלום עז

מתחבא מהעולם החיצון אשר יבז לו

-כך הוא חרד- אם יגלנו.

אין כבר הבית ולא היער ואף הים איננו

והשנים חלפו, והחלום

נע כל רגע אך לא זז מעתו,

ואנכי הקטן, החולם מדי יום בית שביער

מול הים, אודותיו אני חולם,

ומתודעתי הוא ניזון,

זאת אומרת: עודני מחיה אותך, בהחלמי חלום נשכח.

http://www.facebook.com/iairmenachem
http://www.facebook.com/pages/iaIr-menachem/
https://twitter.com/#!/iairmenachem
http://menachemedia.blogspot.com/

רך ועדין blando y delicado

El hombre nace blando y delicado;
a su muerte, está rígido y duro.
Las plantas nacen blandas y flexibles;
a su muerte están secas y quebradizas.


Por consiguiente, quien es duro e inflexible
es discípulo de la muerte;
quien fluye blandamente
es discípulo de la vida.


El rígido y el duro se quebrarán;
el blando y el delicado fluirán y seguirán adelante.


(traducido de la versión hebrea "Sefer Haderej vehasegulah" de los escritos de Lao Tsé)

אהבה עזה פועמת בקרבו

דממה רועשת, תיקון הביטול המקנה צורה לתשוקתך. קול רעש גדול ועליז מבקש לפרוץ אל תוך הדממה הדקה, להעיר את נתיבות הלב. ובנשמה עדיין שקט, התפשטות המצוי להיסגל לראוי, עולם בתול הניזון מהרצון, ואהבה עזה פועמת בקרבו.

ומעשה ידינו כוננה עלינו

עולים באודם עז להעיד כי בז כוחם לרוח: מי תהום עוטפים להחניק. 

  אנו מתלמדים עוד לסחות בהן לשוח, צפים לצפות בצור עליו לנוח.   

  או שעדיף להעלים את מי וימי כל תהום בלובן ובכחול, להפוך את טבענו במהות הצור עצמו...  

 ולהתהוות בעולם שמעשה ידינו כוננהו 

 כי נועם הבורא והבריאה עלינו?

apología del camino hacia una nueva canción

una canción nueva. tempestades, bocas llenas de dulce, hojas verdes cuyo sólo aroma basta para hendir de amores la tiniebla. luces que, faltas de asidero, se aferran a quien logre parir del silencio un canto. y un sabor inolvidable a flor de labios, todo apetito que ilumina amaneceres a su paso.

סיפור על פספוס נפוץ ותבואה שלא קוטפים

מאת יאיר מנחם, ר"ח שבט ה'תשע"ב

עלתה תמונה טמונה בחלומי ונתמנתה למשול בקרני אור כעור על משכבי.
והנה נכנס יהלל הביתה, סתם שמח לאחר יום שזרם כגרגירים המסתננים בין האצבעות בלי להשאיר כלום על כף היד מלבד התחושה של סוף בינתיים לסוג מסוים של שיעמום והזדמנות לרגע חדש להאיר.
יהלל נכנס הביתה בצהלה מדודה לאחר יום של עבודה אפורה. על הספה, מוצא כצפוי (איזו שמחה מתעוררת בקרבו כל פעם שהמתרחש מודה על הצפוי!) את אשתו היפה, מעיינת בריכוז רב בתוך ספר קט.
- שלום לך, אשתי היקרה -צוהל יהלל מולה.
היא מרימה את שפתיה מעל הספר... מעין עצלות מתגלית בתנועה, כאילו לא הושקע בה כח מספיק להוביל את עיניה עד איפה שמבט בעלה האוהב יוכל לפגוש אותם, ונתקעו איפשהו באמצע, אולי בכפתור הרביעי בחולצה של יהלל או בקרע הזעיר בחגורה שלו מצד שמאל.
- שלום לך אהובי היקר! -לוחשת בכל זאת כאילו לועסת בעונג את המלים-. איך עבר עליך היום החשוב הזה?
- טוב... לא כזה חשוב עד כה אלא דוקא רגיל, ללא שמחה וללא צער; את יודעת: זה שאין בשורות מהוה כבר בשורה טובה. מה עשית היום?
- אייי בעלי האהוב -נשמע בקולה ונראה בלחייה כאילו מתעוררת לפתע-: המלך כל כך אוהב אותנו! ישבתי ועיינתי בספר החדש של המנהיג הרוחני שלנו, המדבר על מימוש והגשמת התכלית החיונית בחיים של כל אחד, על אומץ, על ההגיון האמתי המקדש את מי שנבלע בו באהבה. אני כל כך אוהבת אותך! -כך אומרת, מסיימת כמו מתוך חלום שבתוך חזון, עפעפיה נוטים לנחות לשניה ועיניה נתפסים מחדש אל תוך הספר.
- איזה יופי, אשתי הנבונה; בואי ספרי לי על מה זה מדבר.... -ממצמץ להבהיר, כאילו משהו בכל זאת אינו מובן-. רגע! ממתי יש לנו מנהיג רוחני?!
- סליחה, מותק שלי אהובי. אתה מגיע תמיד כל כך עיף וטרוד שכנראה שכחתי לספר לך... אך בטוחה אני שגם אתה תאהב אותו ואת רעיוניו המושיעים.
- בסדר -הוא מחייך בחצי אנחה, ועיניו נוצצות מרעיון כאילו פתאומי-. את רוצה אולי שנשבור קצת את השיגרה ונצא הערב לאכול במסעדה המקסיקנית החדשה במרכז? אומרים שמנגנים בה  מוסיקה טובה וערבה... מאוד מתאימה לערב רומנטי ביחד.
- אויי, סליחה מותק שלי -אומרת היא חיש מהר כאילו צער קטן מתמזג בשלוותה לרגע חולף-. היום אין אנו יכולים... יש לנו כבר תוכניות.
- ומה הן אותן תוכניות... -שותק לשניה כאילו המלים נמדדות בין החיך והלשון מאחורי חומת השניים, ומשלים- אם מותר לי לדעת?
- הערב זה ערב גדול, יקירי -משיבה בנימת נאום, וכאילו הד עולה מדבריה הנאמרים אמנם בקול נמוך-: היום אנו סוקלים אותך. האין זה נפלא?
- מה את מדברת! -נראה שהוא לוקח את הדברים קצת בצחוק אולם בחשדנות-. ולמה בדיוק אסקל לפתע? מה פשר דבריך המוזרים?
- אוף.... כמה שאתה סתם בור ואינך מבין כלום. במקום לשמוח, אתה סתם חש בקטנוניות על עצמך. עם כל מה שקשה לי לעשות לטובתך! -אומרת כל זאת בנשיפה אחת, וממשיכה בעיניים חצי סגורות, עם אצבע זקופה מרקדת באויר כמורה החוזרת על מה שהתלמיד האומלל מתעקש לא לקלוט-: המנהיג הרוחני שלנו מסביר היטב בספרו כמה חשוב שנכפר ההכי מהר על כל החטאים שלנו, ובאופן ההכי מושלם שיש. וחשבתי שמגיע לך, אהובי הטוב, שאדאג לכפרתך באופן ההכי ראוי ומושלם, גם אם זה יכאב לי ויהיה לי קשה לחשוב אפילו על יום אחד בלעדיך -המילה האחרונה נפלטת מפיה כבר בלחישה עמוקה, כאשר דמעה חרוצה מתגלשת אל קצות  שפתיה; מיד נזקפת וממשיכה בכח מחודש-: אך אין מה לחשוב ולחשוש על עצמי בעלי האהוב, הרי אתה יקר לי מכל, ושום מאמץ ונסיון אחסוך לעצמי אם הטוב שלך שרוי בספק! וזהו: היום סוקלים אותך, בפרדס מאחורי בנין המים -חושבת שניה ומוסיפה בחיוך מבין-: אל תדאג, קבלתי כבר אישור ממזכירות המנהיג; הכל יהיה בסדר.

יהלל עומד באמצע הסלון, מביט על אשתו בעיניים גדולות. נראה המום, ולפתע מרפה שרירים ומנסה חיוך בנסיון כושל להבין את הבדיחה, לנחש איזו הפתעה טובה מסתתרת מאחורי החידה והמשל; עיניו משוטטות בנוף המוכר כאילו הכל חדש שם, או כאילו מתחילים להיפרד באמת מהשיגרה. מחזיר את עיניו אל אשתו המרוכזת מחדש בספר ואף עושה סימנים חרוצים עם עט אדום לאורך הדפים.... ״היא מכינה את סדר הערב״, חושב לעצמו.

אין הרבה הפתעות בהמשך. נראה מדבריה שמשל ונמשל נדבקו יחד, עד כדי שכל הויתה הפכה למשל עצום של משהו בלתי נודע. לאחר שעה מיגעת בה הוא מנסה (בשיחה קלה, בהתנשאות, בהתחננות, בכעס, בבכי, בכניעה אילמת בסוף מול החיוך החובק שלה כאילו מבינה שבקטנותו הוא מפחד ובכל זאת היא מוכנה לאלץ את עצמה להיטיב עמו עד הסוף) לרדת אל סוף דעתה..., בעוד היא חוזרת על המון דברים מעניינים הקשורים למלך ולמנהיג הרוחני ולכל מיני הזיות מוסריות שהתנחלו במקום תבונתה. בסוף יהלל נכנע למשא ומתן מטורף על גורלו: חש בגופו ממש את הכאב של הפצעים, מצטיירות בתודעתו האבנים הכחולים, האפורים, האדומים, מתנקשות בגופו ופוצעות אותו בזרועותיו, בבטן, בכתפיים ובמצח.... הבהלה גוברת עליו ונכנס מתוך רעדה לנסיון להשיג הקלה באופן ההוצאה לפועל של הכפרה.
אשתו מחבקת אותו ובין נשיקה ונשיקה בלחייו, בצוארו ומאחורי אוזניו... לאט לאט נראה שמתפשרת (הרי היא אוהבת אותו ואינה חפצה לראותו בכזה יגון!). 
לסיום המחזה, שניהם יוצאים לאט מהבית, ידיהם משולבות: היא כבר בלי הרבה סבלנות עדיין נחושה להיטיב לבעלה כדברי המנהיג הרוחני; יהלל, אחוז בשיגעון, רק מודה למזלו שאשתו האהובה מצאה פירצה בדברי המנהיג, ובמקום הצער הארוך והנורא של הסקילה, הולכים רק לתלות אותו.... בזריזות ובמתיקות רבה, לטובתו, ואשתו הצדיקה תתמודד לבד (עד כדי כך היא מסורה אליו ובכלל לא איכפת לה מעצמה!) עם המשך החיים החסרי כפרה האלו.

נשען על כרית רוח

נשען על כרית רוח, צופה בתמיהה על סער שבירי נצח מתפוררים כעשן תכלה עדי מרום, כופה על כפות רגליים להתבטל לנוכח הרצפה

"cierra los ojos, y da en el blanco"

como en la instrucción zen para el tiro con arco: "cierra los ojos, y da en el blanco" (hay otra opción, para descreídos: cárgate de cosas, necesidades, obstáculos y excusas infinitas, y arrástrate de aquí para allá lamentándote porque no puedes llegar....: cada quien, elige ;) )

לפעמים, המציאה מותנית ביאוש

לפעמים, המציאה מותנית ביאוש, כפי שירידות נכפות עלינו לצורך עליה עד היכן שלא היינו מגיעים לעולם ללא הכח שהנפילה מנפיקה לנו