from Facebook https://ift.tt/2Fmlrnu
via IFTTT
viernes, 27 de abril de 2018
jueves, 26 de abril de 2018
לא יכל להיות פשוט יותר. מימין יסוד המים הממלאים את הגביע: מים המובילים חסדים לרוויה, ניסכים, גמישים ורקיעים. מחיים. כמהים לזרום תמיד הלאה. משמאל המקל, העץ החזק, יסוד האש המתיך ויוצק ומבעיר ושורף, המאדה את המים הרבים שלא יוכלו להיכנס בכלי המערכת, ומרים אותם אל המקור. האש יכולה להיכבות בידי המים, המגבילים אותה. ביניהם, חותך ומכריע כמו חרב פיפיות, מתנשא ופוקד על שניהם, יסוד הרוח, האויר, הרוח המובילה בנשיפה את דרכי כל אש ומים, העושה ביניהם צדק ושלום, ופותחת לפניהם שערי שלוה ותענוג. החרב עטור בכתר מלוכה, כי הוא שלוף ביד הרודה ביסוד העפר, האדמה, למטה: הכלי העגול מקשה של זהב טוב ממנו יקבל חיות ומהות זיווגם של אש ומים, מים זוהרים, אורות חיים בקערה שתשמש להם בית ומזון ורחם המסוגל לעשות מכל שקיעה לידה חדשה באהבה. וכך חוזר לעולם ולנצח, לכל המספרים ולכל התמונות. ובעצם, לא אמרנו כמעט כלום. No podría ser más sencillo. A la derecha el elemento agua que llena la copa: piadosa, lúbrica, elástica, flexible. Vivificante. Deseosa siempre de fluir. A la izquierda el garrote, la madera poderosa, el elemento fuego que funde y quema, que evapora y devuelve al Origen el agua que no cabrá en los recipientes del sistema. El fuego puede ser apagado por el agua, que le limita. Entreambos, cortante y determinante como la espada de dos filos y ejerciendo majestad sobre los contendientes, el elemento aire, el espíritu, el viento que soplando conduce los rumbos de las aguas y los fuegos, que armoniza y hace justicia entre ellos. La espada porta corona, porque la empuña la mano que rige sobre el elemento tierra, abajo: el recipiente circular de oro bueno en que cobrará forma y vida el matrimonio de las aguas y los fuegos, aguas radiantes, luces vivas en el cuenco que les será de hogar y alimento y útero, capaz de proseguir a cada ocaso de un más amoroso renacer. Y así siempre, para todos los números y figuras. Y, en realidad, casi no hemos dicho nada. #AbracaAdabra #אבראכאדברא #אהוה_אהבה #seré_amor #tarot_jasidi #טארוט_חסידי #לנסח_את_כל_הסיפורים_מחדש #Revisar_todos_los_cuentos https://ift.tt/2r16t1S
לא יכל להיות פשוט יותר. מימין יסוד המים הממלאים את הגביע: מים המובילים חסדים לרוויה, ניסכים, גמישים ורקיעים. מחיים. כמהים לזרום תמיד הלאה. משמאל המקל, העץ החזק, יסוד האש המתיך ויוצק ומבעיר ושורף, המאדה את המים הרבים שלא יוכלו להיכנס בכלי המערכת, ומרים אותם אל המקור. האש יכולה להיכבות בידי המים, המגבילים אותה. ביניהם, חותך ומכריע כמו חרב פיפיות, מתנשא ופוקד על שניהם, יסוד הרוח, האויר, הרוח המובילה בנשיפה את דרכי כל אש ומים, העושה ביניהם צדק ושלום, ופותחת לפניהם שערי שלוה ותענוג. החרב עטור בכתר מלוכה, כי הוא שלוף ביד הרודה ביסוד העפר, האדמה, למטה: הכלי העגול מקשה של זהב טוב ממנו יקבל חיות ומהות זיווגם של אש ומים, מים זוהרים, אורות חיים בקערה שתשמש להם בית ומזון ורחם המסוגל לעשות מכל שקיעה לידה חדשה באהבה. וכך חוזר לעולם ולנצח, לכל המספרים ולכל התמונות. ובעצם, לא אמרנו כמעט כלום. No podría ser más sencillo. A la derecha el elemento agua que llena la copa: piadosa, lúbrica, elástica, flexible. Vivificante. Deseosa siempre de fluir. A la izquierda el garrote, la madera poderosa, el elemento fuego que funde y quema, que evapora y devuelve al Origen el agua que no cabrá en los recipientes del sistema. El fuego puede ser apagado por el agua, que le limita. Entreambos, cortante y determinante como la espada de dos filos y ejerciendo majestad sobre los contendientes, el elemento aire, el espíritu, el viento que soplando conduce los rumbos de las aguas y los fuegos, que armoniza y hace justicia entre ellos. La espada porta corona, porque la empuña la mano que rige sobre el elemento tierra, abajo: el recipiente circular de oro bueno en que cobrará forma y vida el matrimonio de las aguas y los fuegos, aguas radiantes, luces vivas en el cuenco que les será de hogar y alimento y útero, capaz de proseguir a cada ocaso de un más amoroso renacer. Y así siempre, para todos los números y figuras. Y, en realidad, casi no hemos dicho nada. #AbracaAdabra #אבראכאדברא #אהוה_אהבה #seré_amor #tarot_jasidi #טארוט_חסידי #לנסח_את_כל_הסיפורים_מחדש #Revisar_todos_los_cuentos
via Instagram https://ift.tt/2r16t1S
jueves, 19 de abril de 2018
iairmenachem@fb ---> menachemedia
" Todas las cosas que se me han ocurrido las recibí enfundadas en una metáfora. Y a nadie le he podido contar la atroz aventura de mis noches de solitario, cuando el germen de Dios comienza a crecer de pronto en mi alma vacía." del "Monólogo del Insumiso" de Juan José Arreola. de las entrañas de mi espejo, en un bucle metafórico más de los que engendran el mundo a cada instante.
by IaIr Menachem
April 19, 2018 at 12:26AM
from Facebook
via IFTTTfrom Facebook
via IFTTT
by IaIr Menachem
April 19, 2018 at 12:26AM
from Facebook
via IFTTTfrom Facebook
via IFTTT
lunes, 9 de abril de 2018
jueves, 5 de abril de 2018
miércoles, 4 de abril de 2018
" Siempre estás a una decisión de distancia de una vida completamente distinta". "מצבך הוא תמיד במרחק החלטה אחת מחיים שונים בתכלית". #לנסח_את_כל_הסיפורים_מחדש #לוותר_על_הכאב #אהוה_אהבה #אבראכאדברא #Revisar_todos_los_cuentos #renunciar_al_dolor #seré_amor #AbracaAdabra
via Instagram https://ift.tt/2q8hoFI
martes, 3 de abril de 2018
un desafío imitable para valientes
"Lo aprendí de una mujer que sobrevivió a Auschwitz. Llegó a Auschwitz cuando tenía quince años. Su hermano tenía ocho. Y habían perdido a sus padres. Y ella me contó ésto. Me dijo: 'Estábamos en el tren, yendo hacia Auschwitz. Y miré hacia abajo, y vi que mi hermano ya no tenía zapatos. Y dije: ¿por qué eres tan estúpido?, ¿no puedes cuidar tus cosas?'. La forma en que una hermana mayor puede hablar a su hermano menor. Desafortunadamente, eso fue lo último que le dijo, porque ella nunco lo volvió a ver. El no sobrevivió. Y así que, cuando ella salió de Auschwitz, hizo una promesa. Ella me dijo: 'Salí de Auschwitz hacia la vida. E hice una promesa, y ésta fue que nunca diré nada que no pueda quedar como la última cosa que llegué a decir'."
Benjamin Zender, en conferencia TEDx "Que tus ojos vuelvan a brillar"
lunes, 2 de abril de 2018
Pésaj 5778: Mitsráim, el desierto, y la tierra de encanto
(otro significante para el mismo sentido) *
de daniEl israEl Ginerman, con amor
Tres instintos hay en el hombre: Mitsráim (el paradigma del Egipto bíblico), el desierto, y la tierra de encanto. Y los tres instintos se revelan de a pares, y siempre hay uno en lo invisible. Quien es Mitsráim ve ante sí el desierto, y lo siente una trampa enorme y terrible, con serpiente, insecto que pica y escorpión, y sed que no hay agua con que saciar. Entonces suspira, vuelve la mirada a sus espaldas, a los peces y los zapallitos, y las sandías, pienso y cebollas y ajos que come gratuitamente. Y desde la contrición y el ambiente grosero de Mitsráim, no ve que realmente está comiendo gratis, pero gratis por fuerza e influencia de la tierra de encanto, y no gratis de Mitsráim que le tiene sometido a una esclavitud dura y cruel.
Y el instinto de desierto no lo ve y no se asusta, porque su ancla se halla enterrada muy hondo, lejos de todo lo ancho: cuanto se lleve a su boca contagiará a su paladar de sabor del mán-maná que proviene de los cielos, cuyo sabor es el de todo alimento que apetezca. El desierto-midbár es conexión entre cosa-davár y palabra-davár, entre cosa y habla-dibúr; es aprontes para el shalóm entre cuerpo y corazón, entre tierra y firmamento. Todas las direcciones están abiertas ante mí; que no tengo más que sumar bien a mi paso, y mi labor se realizará a manos de mis acciones; puesto que la fuente del fluido sagrado está oculta en mi corazón, y la acción de mis manos la abre y trae a la acción. Si tengo sed, y es correcto para el camino que surco que halle aguas, hasta del sílice serán extraídas para mí. Si tengo hambre, la medida de la saciedad de todo mi hogar para hoy me será dispuesta. Comer en Mitsráim me hizo resignarme al sometimiento y la impotencia. Comer en el desierto atrae a mí el enorme provecho de la fe que se acumula y crece y fructifica, hasta que me veo raro y excéntrico a ojos de los que moran en la ciudad. Que se hayan esfumado los límites en el espacio me da fuerzas para descubrir mis propias fronteras, y las alisto para conexiones sanas y buenas que me lleven por fin a cruzar el Jordán, a conquistar con mis pies la tierra de encanto y anhelo de los antiguos, a constituirme en revelación de las leyes de los cielos sobre la tierra: aquel amor tan vívidamente anhelado, sin el cual no ha lugar a redención ninguna. Puesto que la norma es que el que nace en Mitsráim nunca arribará a la tierra de encanto, y el nacido en el desierto no sabrá comprender qué significa que alguien eligió vivir de acuerdo a Mitsráim. Y quien nació en tierra de encanto no verá en la vastedad inane del desierto nada que analizar en tanto opción; sino que a los hundidos en Mitsráim se dirigirá, para atraerlos hasta sí en el éxtasis de un salto sobre un abismo de lo invisible; y si corrompiere -no lo quiera Hashém- tierra de encanto al shalóm que le sostiene, y montado sobre labios mentirosos, decayese en tierra que devora a los asentados en ella, y abundará sobre tí la bestia salvaje del campo, y el espanto se expandirá en trueno y ruido y gran voz; y norma conocida es que no al desierto caerá de tierra de encanto sino al Mitsráim profundo, para enmendar con amor nuevamente su corazón desde una nostalgia feroz, hasta que rasgue los cielos su grito que pide libertad.
Si no conocí más que Mitsráim en mis vidas, y Mitsráim se impusieron a mí y me sometieron a una tras otra crueldad para que gritase, y el grito que por fin alarí despertó misericordia en los cielos, y me sacó Hashém mi Elokím de allí con mano fuerte y brazo extendido, entonces todavía no ha pasado nada relevante de verdad, hasta que logre sacar a Mitsráim también yo de dentro mío. Pues de lo contrario, de acuerdo a Mitsráim contemplaré tierra de encanto, y parecerá a mis ojos y la sentirá mi corazón cual a otra Mitsráim, como la mía. Hasta el punto en que me veré seducido a ver la tierra de encanto cual si de tierra que devora a los asentados en ella se tratase. Porque la información y la metáfora eran correctas, mas fracasamos en aprenderlas, porque no las estudiamos rectamente. De modo que el desierto vendrá a abrir mis ojos a las acciones de lo Alto, a la continuidad ininterrumpible jamás entre el mundo sutil de la unidad y el mundo denso de lo múltiple, entre lo visible y lo invisible, entre amor y quienes lo llevan a cabo. Y por el camino de rectificar mi corazón en las medidas y cualidades paradigmáticas del que da fuerzas a quien va a volar, arribaré a los pies del monte Sinái, a recibir una Toráh sencilla edificada sobre diez pilares de todo lo bueno, que interiorizaré hasta que estén como grabados sobre las paredes de mi corazón. Y sólo en la tercera etapa de mi camino por el desierto, meditaré y estudiaré cómo hacer un templo en mi mundo fuera de mí, cómo hacer de mi mundo un templo, que habilite a mi interior para morar divinidad en mí.
Y aún, si contaminé de Mitsráim a mi corazón y a mis ojos, y no alcancé a extirpar de mi interior a Mitsráim por completo, no podré conectarme con tierra de encanto. Tan así que a todo lugar a que llegue, le estará vedado el encanto para mí. Pues la tierra de encanto de los antiguos es bendición de los cielos de lo Alto, que se inviste en cáscaras y vestiduras para regir sobre las faces de la tierra; y esta novedad inaugural no podrá nunca ser apreciada por una conciencia contaminada de Mitsráim.
Recibimos de hombres sabios que siempre hay alguna puerta sin cerrojo. Puesto que si el esfuerzo que invierto en enmendar mi corazón logra que mi Mitsráim se someta al desierto de mí, de modo tal que evocar la esclavitud me lleve a valorar y preservar la libertad, y evocar la crueldad me da más fuerzas de amor y empatía, y el recuerdo de la iniquidad me anima a exigir justicia en mi mundo, y abstenerme de olvidar los ídolos y sus cultos me refina para alojar divinidad en mí, entonces justamente Mitsráim y desierto de mí se conectarán cual si desde Ierushalém misma en relación mutua de amor para crear un corazón nuevo, capaz de instalar tierra de encanto, que se oiga el cantar de los cantares desde todos los caminos de la vida.
Hace tiempo que estoy sentado aquí, en la ribera oriental del Jordán, en Arvót Moáv. Cada día evoco todo el proceso constitutivo que me trajo hasta aquí. Una y otra vez lo revivo un poco más adelante, con innovaciones que lo endulzan y pequeñas correcciones que le agregan belleza. Mis ojos contemplan el río delgado: no es este río lo que obstruye la continuación de mi camino. Levanto los ojos y avisto Ierijó-Jericó, la puerta espiritual a la tierra de encanto de los antiguos, la llave tan anhelada. Dejo caer de sobre mí todas las pieles de que me ha dotado el desierto, y camino con paso cierto a esparcir luces, que crié y habilité en mi corazón. Todo el tiempo llegan aquí más y más de los nuestros, de los que cargan consigo Mitsráim completo, y hasta aquéllos que ya son libres y listos a un mundo nuevo. Acaso te halle entre el público mientras me buscas, y sea propicio que entremos a tierra de encanto juntos.
-------------------
* Aclaración necesaria: este texto fue originalmente redactado en hebreo (se lo puede ver en https://www.facebook.com/notes/daniel-israel-ginerman-%D7%93%D7%A0%D7%99%D7%90%D7%9C-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%92%D7%99%D7%A0%D7%A8%D7%9E%D7%9F/p%C3%A9saj-mi-viaje-de-retorno-a-la-sustancia/1880611215347477/ y en http://menachemedia.blogspot.com/2018/04/blog-post.html ); en el original, subyace al texto una trama de citas, de expresiones y conexiones numéricas de la Toráh, que resultan intrasladables al español en este contexto. Espero que el resultado de mi mejor intento sea amable a vuestros corazones.
פסח ה'תשע"ח: מצרים, מדבר, וארץ חמדה
(עוד משל לאותו נמשל)
מאת דניאל ישראל גינרמן, באהבה
שלושה יצרים באדם: מצרים, מדבר (מידבר), וארץ חמדה. ושלושת היצרים מתגלים שניים שניים, ויש תמיד אחד בנעלם. המצרי רואה לפניו את המדבר ומרגיש אותו מלכודת גדולה ונוראה, נחש שרף ועקרב, וצמאון אשר אין מים לרוות. אז נאנח, ומשיב מבט אל אחוריו, אל הדגים והקישואים, והאבטיחים, וחציר ובצלים ושומים, אותם הוא אוכל בחינם. ומתוך הצמצום והגסות של מצרים, אינו רואה שבאמת חינם הוא אוכל, אך חינם מכוח ארץ חמדה, ולא חינם ממצרים אשר מעבידים אותו בפרך.
ויצר המדבר אינו רואהו ואינו נבהל, כי העוגן שלו טמון עמוק מפני המרחב: כל אשר יביא אל פיו יהיה טעמו כטעם המן שנתהוה מהשמים, וטעמו כזה של כל מאכל אשר יחפוץ. מדבר הוא חיבור בין דבר לדבר, בין דבר לדיבור; הוא כוננות לשלום בין גוף ולב, בין ארץ לשמים. כל הכיוונים פתוחים לעברי; שאין לי כי אם להטיב בדרכי, ומלאכתי תיעשה בידי מעשיי; כי מקור השפע טמון בלבי, ומעשה ידיי כוננהו. אם אני צמא, ונכון לדרכי למצוא מים, גם
מצור החלמיש יוצאו לי. אם אני רעב, כמידת אשר ישביע את ביתי היום יזדמן
לי. אכילתי במצרים רווחה לי הכנעה לשעבוד וחוסר אונים. אכילתי במדבר מזכה
אותי ברווח גדול של אמונה מצטברת וגודלת ופורה, עד אשר איראה מוזר ותמהוני לבני הכרך. מהיעלם כל גבולות במרחב, אני מקבל כוח לגלות את הגבולות של עצמי, ואני מכשיר אותם לחיבורים תקינים על מנת שאזכה לחצות את הירדן, ולכבוש ברגליי את ארץ חמדת אבות, להתהוות אותה התגלמות של חוקי שמים על פני הארץ, אותה אהבה מיוחלת אשר אין בלעדיה ישועה. כי הכלל הוא שזה הנולד במצרים לעולם לא ישיג ארץ חמדה, והנולד במדבר יתקשה להבין שמישהו בחר לחיות לפי מצרים. והנולד בארץ חמדה לא יראה בשממת המדבר שום אפשרות לדון ואולי לבחור בה; כי אם אל השקועים במצרים יפנה, למשוך מהם עדיו בחדוות קפיצה על פני תהום של נעלם; ואם יתקלקל ויפול חו"ש ארץ חמדה מהשלום המחזיק אותו לבחינת ארץ אכלת יושביה, רוכב על שפתי מרמה, ורבה עליך חית השדה, והבהלה תתפשט ברעם וברעש וקול גדול; וכלל ידוע אשר לא אל המדבר כי אם אל תוך עמקי מצרים יפול, לתקן באהבה שוב את לבו מגעגוע עז, עד אשר יקרע שחקים בזעקת אמת.
אם אני לא הכרתי כי אם מצרים בחיי, ומצרים גברו והתאכזרו עלי עד אשר אזעק, וזעקתי אשר זעקתי עוררה רחמים בשמים ויוציאני ה' אלהי משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, לא נעשה באמת כלום, עד אשר את מצרים אוציא גם אני מתוכי. כי אם לא כן, לפי מצרים אחזה בארץ חמדה, ואדמה אותה בלבי לעוד מצרים כשלי. עד אשר אתפתה לבחון אותה כמידת ארץ אכלת יושביה; כי המשל היה נכון, אך נכשלנו בו, כי לא דרשנהו (דרשנוהו) כמשפט. אז המדבר יבוא לפתוח את עיניי למעשי מרום, להמשכיות הבלתי נפסקת לעולם בין עולם האיחוד הדק לבין עולם הרבוי העבה, בין עולם לנעלם, בין אהבה לבין עושיה. ובדרך של תיקון לבי לפי מידות הנותן ליעף כח, אגיע למרגלות הר סיני, לקבל תורה פשוטה בנויה על עשר עקרונות יסוד לכל טוב, אשר אפנים עד כדי שיהיו כחרותים על קורות לבי. ורק בשלב השלשי בהליכתי במדבר אתבונן ואלמד איך לעשות מקדש בעולמי מחוצה לי, להפוך למקדש את עולמי, אשר יכשיר את תוכי להיות אלוהות שוכנת בי.
ועדיין, אם טמאתי במצרים את לבי ואת עיניי, ולא הספקתי להוציא את מצרים לגמרי מתוכי, לא אוכל להתחבר לארץ חמדה. עד כדי שכל מקום בו אהיה, בחינת ארץ חמדה תימנע ממנו, כי ארץ חמדת אבות היא ברכת שמים מעל, מתלבשת בקליפות ומלבושים לחול על פני הארץ; ובשורה זו לא תושג לעולם לתודעה נגועה במצרים.
לימדונו בעלי דעה כי יש תמיד שער לא נעול. כי אם תיקון הלב במדבר יכופף את בחינת מצרים שבי לבחינת מדבר, כך שזכר השעבוד מניע אותי לשמור מאוד על החופש, וזכר האכזריות מחזק אותי לחמול ולאהוב, וזכר העוול מוביל אותי לרדוף צדק בעולמי, וזכר האלילות מזכך אותי לאלוהות, אז דוקא מצרים עם מדבר שבי יתחברו כאילו מירושלם ממש ביחסי גומלין של אהבה ליצור לב חדש בקרבי, המסוגל לתקן ארץ חמדה, להישמע שיר השירים בכל ארחות החיים.
אני יושב כבר מזמן כאן, בעבר המזרחי, בערבות מואב. מדי יום אני נזכר בכל התהליך המכונן אשר הוביל אותי הנה. פעם ועוד פעם, אני חווה אותו קצת מחדש, עם המתקות חדשות ותיקוני הידור. אני מביט אל הנהר הצר: לא הוא חוסם את דרכי. מרים את עיניי וצופה על יריחו, השער הרוחני לארץ חמדת אבות, המפתח המיוחל. אני משיר מעלי את עורות המדבר, וצועד בבטחה להפיץ אורות, שהנקתי ותקנתי בלבי. כל הזמן מגיעים הנה עוד ועוד חברים, כאלו הסוחבים אתם את כל מצרים, עד כאלו בני חורין המוכנים לכונן עולם חדש. אולי אמצאך בתוך הקהל, מנסה לזהות אותי; ועת רצון להיכנס לארץ חמדה ביחד.
iairmenachem@fb ---> menachemedia
Suscribirse a:
Entradas (Atom)