La llave de un tesoro que hay en mí

De pronto, sin querer, busqué sus ojos y no los vi; no a la distancia relativa de su voz, de su nariz, de la sensación de los vellos suaves de su antebrazo movidos por la brisa a rozar la espalda de mis dedos; no estaban allí donde solían. De lento, sin querer, se fue fijando bajo mis ganas su imagen desojada, su imagen toda ya no diciendo más -y acaso no habiendo dicho nunca- todo lo que sus ojos me decían.  (Ahora se me ocurre que debió haberme inquietado también que ya no viera -y que acaso nunca hubiera visto-, pero me supo y aún me sabe indiferente).

Evoqué todo lo que habíamos visto juntos, cuando lográbamos cerrar los ojos al mismo tiempo y sincronizar las ganas. ¡Vaya de colorantes artificiales que usábamos entonces! Veíamos cosas en fucsias y turquesas imposibles, en semitonos que habrían desbordado a la prehistoria de photoshop. Aromas cálidos y sabores asintóticos de diez, piel de jazmín, y el clamor guerrero de diezmil alas de gaviotas mancas intentando volar, dispersas, a la vez. La sincronía voraz tornaba irrelevante a la sinestesia.

Busqué su rostro y me encontré de pronto con sus ojos solos y sin sentido. Evoqué las peras mordidas de a dos, los conciertos de Beethoven con un auricular para cada uno elevándonos unos metros por encima de la patética realidad de nuestro viaje frecuente en tren al suburbano; el aroma inaudito de un geranio rebelde que merecería nuestros piropos y frases de aliento. Ante cada evocación, sus ojos suspendidos se movían prestos. en la dirección y sentido a que la evocación de otros sentidos se traducía. Estaban sus ojos donde sólo los ojos, como donde el rostro prescindiendo de ellos.

Tragué instantes, en que pensé urgentemente acerca de la necesidad de pensar con serenidad. Urgía pensar sereno, qué gracia: tomé algunas herramientas del lavabo, y me dispuse a descomponer la sinrazón en sus partes, para aislar a la urgencia de la serenidad, y tras descartar a la primera, hacer que abrazara la segunda a mi pensar. En eso estaba cuando de repente, sin querer, busqué sus ojos, y los hallé dentro de mí. Me sonrío otra vez al evocar lo que no dejo de pensar desde ese instante: sólo falta que se dé cuenta.

(C)opyLeft al estilo de una carta en botella, iaIr menachem :-)

Sólo falta

De pronto, sin querer, busqué sus ojos y no los vi; no a la distancia relativa de su voz, de su nariz, de la sensación de los vellos suaves de su antebrazo movidos por la brisa a rozar la espalda de mis dedos; no estaban allí donde solían. De lento, sin querer, se fue fijando bajo mis ganas su imagen desojada, su imagen toda ya no diciendo más -y acaso no habiendo dicho nunca- todo lo que sus ojos me decían.  (Ahora se me ocurre que debió haberme inquietado también que ya no viera -y que acaso nunca hubiera visto-, pero me supo y aún me sabe indiferente). 

Evoqué todo lo que habíamos visto juntos, cuando lográbamos cerrar los ojos al mismo tiempo y sincronizar las ganas. ¡Vaya de colorantes artificiales que usábamos entonces! Veíamos cosas en fucsias y turquesas imposibles, en semitonos que habrían desbordado a la prehistoria de photoshop. Aromas cálidos y sabores asintóticos de diez, piel de jazmín, y el clamor guerrero de diezmil alas de gaviotas mancas intentando volar, dispersas, a la vez. La sincronía voraz tornaba irrelevante a la sinestesia. 

Busqué su rostro y me encontré de pronto con sus ojos solos y sin sentido. Evoqué las peras mordidas de a dos, los conciertos de Beethoven con un auricular para cada uno elevándonos unos metros por encima de la patética realidad de nuestro viaje frecuente en tren al suburbano; el aroma inaudito de un geranio rebelde que merecería nuestros piropos y frases de aliento. Ante cada evocación, sus ojos suspendidos se movían prestos. en la dirección y sentido a que la evocación de otros sentidos se traducía. Estaban sus ojos donde sólo los ojos, como donde el rostro prescindiendo de ellos. 

Tragué instantes, en que pensé urgentemente acerca de la necesidad de pensar con serenidad. Urgía pensar sereno, qué gracia: tomé algunas herramientas del lavabo, y me dispuse a descomponer la sinrazón en sus partes, para aislar a la urgencia de la serenidad, y tras descartar a la primera, hacer que abrazara la segunda a mi pensar. En eso estaba cuando de repente, sin querer, busqué sus ojos, y los hallé dentro de mí. Me sonrío otra vez al evocar lo que no dejo de pensar desde ese instante: sólo falta que se dé cuenta.

(C)opyLeft al estilo de una carta en botella, iaIr menachem :-)

*** מסעדת פייסבוק והמוביל הקטן ***

האלוהים יודע שאיוושע. קוראים לי נתן, נתן "שורוק", כי אומרים שאני הולך תמיד באלכסון.  אז מה הקטע? התפריט עמוסה וצפופה; אמרתי להם את זה אלף פעמים ולא שומעים.  פשוט המגוון האדיר נראה כפירורי כלום ערומים באופן שאתה יכול להתרשם מהגבעה אך לעולם לא מחולותיה כי הכל נראה כבר אותו דבר, ואי אפשר לבחור כי אפילו אם תטרח לקרוא, כל כמה דקות תשים לב שכבר שכחת את ההצעות של  העמוד הקודם. 

אז מה אם סעיף אחד הוא פולקעס של הודו ברוטב חמוץ-חריף צהוב, וסעיף אחר סתם ככה נבחר באקראי הוא ממרח חסה-אבטיח-אפרסק מתוק וסמיך כליווי לסופגניות?  פשוט בצפיפות הזו אף אחד לא רואה את ההבדל: קרה פעם שמישהו הזמין במקום מנת אוכל שיפוצניק שבטעות החותמת שלו היתה רשומה בקצה תפריט. והלקוח אמר, ברצינות רבה: "בבקשה, מנה אחת של  הדבר הטעים הזה", ומרוב בלבול ויאוש של המלצרים הביאו לו לשולחן את השיפוצניק, שהזהיר אותו בקפדנות: "יש לך רבע שעה, אדוני, ליעוץ שתחפוץ לקבל ממני".

זה  פשוט בלתי אפשרי. חתמו אתי על חוזה כדי שאתן להם יעוץ מקצועי איך ליעל קצת את המסעדה; אבל הם רק מצפים ממני שאפתור להם את תוצאות השיגעון בלי לעגת בגורמים הקדושים למצב הבלתי נסבל.

אז החלטתי לנהוג בעקיפין. ממילא, אי אפשר לקרוא את התפריט, מודפס על שמונה עמודים בגוף 9. אז לא נגעתי בו, אבל שמתי שלט בדלת, לבן על כחול, עליו מוזעק "במקום לצלול בתפריט, עדיף לבקש את המלצת המלצר", והעברתי למלצרים סדנא של כלים להחליט מה להציע לכל סועד על בסיס ההתרשמות הראשונית ממנו.

התוצאות היו ממש קטסטרופה, או שפתחו פתחים לתודעה נבונה שלא נפתחו מעולם קודם. למישהו שחלם על סטייק שמן טיפה שרוף הציעו סלט יווני, ולמי שידע בהחלט שבא לו חביטת ירק מלווה בקצת חסה ועגבניות ועם רוטב על בסיס קוטג' וזעתר בצד, המליצו אותו סלט יווני. אני הייתי שם, ואני זוכר, הרי היה רק לפני שבועיים. הלקוחות, טרם נתהוו לסועדים, החלו לשאול שאלות למניעי ההמלצות. ומצאתי לפתע את עצמי מתרוצץ משולחן לשולחן, בנסיון להציל את המצוי, נותן תרוצים למהלך הכביכול שכלי שהוביל למלצר להמליץ, למשל, לזוג זקנים שמורים היטב רזים ורגועים, רבע כבש על האש עם רוטב חריף-אש מלווה בתבשיל המכיל את כל הקטניות הזמינות מוכנע טעמן על ידי תערובת של כמון וקרדמומו, זה שקוראים לו גם ג'ל, ועוד טיפה שום. וזה גרם למצבים מהם למדתי עקרונות שקשה להאמין שיתנו לי לישון לעולם.

-  סליחה, אני רוצה לדעת מה ראית בי כדי להחליט שההכי טוב בשבילי הרגע זה שניצל אנשובי טרי עם צ'יפס ורוטב חרדל. נורא מסקרן אותי כי מעולם לא אכלתי כזה דבר ואולי עשרים שנה לא טעמתי דגים...

- אדוני -חייכתי לו כאילו הולך להעניק לו פרס-: זו בדיוק הנקודה! רואים עליך שלא נהנית ממעדני דגים המון זמן, והגיע העת שתתענג באנשובי שלנו! אתה בטח לא תתחרט!

ואז כעבור כמה שניות, בשולחן אחר:

- מה, אתם מגרילים סתם מה הולכים להמליץ? איזה מין משחק זה? אני צמחוני, והבן אדם הזה בא להציע לי קציצות הודו ממולאות בממרח כבד אווז, אפילו בלי ששאל אותנו כלום...

- אדוני -השבתי לו בתקיפות-: זה בדיוק הנושא! המלצרים שלנו עברו התמחות דייקנית ביותר. ורואים בפניך שחסר לך ברזל, בעיניים רואים לך את גירעון עמודי קלסר, ובכלל אתה נראה רזה מדי. כאן אנחנו דואגים לטוב לך, רוצים שתהיה בריא ושמח. ועל כך, המלצר שלנו המליץ לך את ההכי מתאים כדי שתחווה שיפור מהותי במצבך הכי מהר!

ואז לקפוץ לעוד שולחן סביבו יש כבר התלהמות ניכרת:

- שולם לך, אדוני היקר. אני האחראי על השירות במחבוא המנעמים אליו צדקת להגיע. אני מבין שמשהו, איזה משהו קטן שבטח אוכל לתקן לאלתר, הפריע לך כנראה. איך אוכל לעזור?

- אתה מבין! מה הולך פה? אני מבקש תפריט, המלצר מביא לי ומתחיל מיד לדבר, להסביר לי שלא כדאי לי מהתפריט, שהוא יודע בדיוק מה מסתתר מאחורי כל שם מוזר שם, ושעדיף לי להתייעץ אתו ללא תוספת תשלום. אז אמרתי לו "בסדר, הצע". הוא מתרכז בי, עושה כמה מואקות עם הפרצוף, מרים אצבע מיד ימין, מכוון אותו אלי ואומר: "אתה חייב לטעום את האבוקדו המפולפל שלנו, עם רוסט-ביף בליווי גריסי פנינים ברוטב פיצה, ובצד לשים קברנה פראנק מיוחד מחבית ארז שהולך בדיוק עם האוכל שהזמנת". ובלי לחכות אפילו לסימן ממני רץ לו וכעבור דקה וחצי הביא את הצ'יפסים עם ביצת עין מעל האלו, דוקא טעים; ואין לי מושג מה הולך פה, אני רק רוצה כרגיל לבחור ולהזמין, לקבל ולאכול בשקט בלי התערבויות משונות, ומדי פעם לחבק ולנשק אותה -חיש חיבק את הנערה הצעירה ממנו בהרבה אשר ישבה בתמיהה בפניה בעוד מבטה ביטא הערכה והערצה לגבר שעל ידה-.

- בשם כל הצוות שלי, אני מתנצל ומבקש את מחילתך. אנחנו פשוט משתדלים לשדרג בהרבה את רמת השירות ללקוחות הנכבדים שלנו -השבתי בלי להזיז מעליו את עיניי השופעות תחושה של רצינות מוגזמת-. יגיד נא לי אדוני מה תרצו לאכול.

- משהו מענג ומעורר רצון להשתעשע הרבה -אמר, וסימן לי עליה בחשאי בעיניו-.

-  אז אציע לך, ללא כל ספק, את הסלט היווני המיוחד שלנו, מלווה בביצים המצופים פירה ומשנוצלים הבלעדיים שלנו, ביחד עם קאוה ספרדי מבעבע וכמעט קפוא שיעשה לכם דיגדוגים בבטן....

כמעט אנחה מתחושת הצלחה ואז אני שומע מעוד שולחן על יד:

"אבל תגיד, מה קרה פה, השתגעתם?!"

- סליחה, אדוני, אשמח לדעת מה הפריע לכם ולתקנו בזריזות -קפצתי אליהם בפרצוף של קרח כולו שברירים והתחייכתי עם שפתיים בנויים משיש-.

- מה הפריע?! כמעט חצי מהלילות אני יושב לי פה נהנה מהפסנטרן שלכם, וסועד לי ארוחה כמעט תמיד של פסטה עם איזה רוטב חלבי, ותמיד אני לוקח כוס אחד או שניים של היין האדום של הבית. כבר שנים אני אפילו לא מבקש תפריט, כי טוב לי עם החצי קביעות הזו ואני נהנה ממנה. אבל מה? היום אני מגיע, ואדון פרס המלצר שמכיר אותי שנים, לפתע אומר לי שיש לכם שיטה ונוהלים חדשים ולא חשוב מה אני מזמין תמיד, עכשיו הוא חייב להציע לי. אני המום, חושב מה להשיב, ואז הוא ממשיך: "אני ממליץ לך לקחת קרפלח תפוחי-אדמה ברוטב פטריות שמפיניון, ויין שירז רוזה 2007 ולקינוח קפה עם קצפת וקינמון מלווה בשני קרואסונים ממולאים בגלידה של קרם נוגט". ואני לא בדיוק מבין מה הוא רוצה ממני, ורק מרגיש בזבוז בכך שאינני יכול להקשיב לקטע של בהטובן שמנגן כרגע הפסנטרן.

- סליחה, אדוני, אני מבטיח שזה לא יחזור לקרות. מה תרצה לסעוד הערב?

וככה כל הערב, אחד אחר השני. 

חצות הלילה. שם במשרד בפנים, סוגרים קופה. המלצרים והטבחים עסוקים בנקיון, ואני שואל את עצמי מה באמת קרה היום.

לפתע, צעקה מעבר לדלת של המשרד:

- שורוק! בוא הנה!

נדהם, שקלתי איך לתרץ בפניהם את הכישלון החרוץ. חמוש בחיוך שיש המספר מיליון של היום, נכנסתי למשרד. תום ודום נראו דוקא שלווים ומרוצים, קשרי עניבותיהם מפורקים, וישבו להם בנוח על פינות שולחן העבודה. שאלתי:

- במה אוכל לעזור?

- אתה יודע מה קרה פה היום? -פתח דום

- טוב... נסינו לראשונה שיטה מהפכנית לשירות הסועדים..., ו

- לא, לא זה: מה באמת קרה! שב, נספר לך.

ואז דום התחיל לקרוא מתוך מחברת החשבונאות:

- מכרנו 96 מנות של סלט יווני כנגד הממוצע של 7 לערב, כאשר מדובר על אחת מהמנות ההכי רווחיות שלנו. סועד ממוצע אכל בשווי 20% יותר, בלי שנעלה כלום ברשימת המחירים. ובזאת, סועד ממוצע בילה אצלנו זמן שליש יותר ארוך. 

תום קטע אותו בהלהבות: 

- ולא רק זה. אנחנו ערכנו מבחן בעצמנו: במשך כל הערב עמדה דיילת בדרך אל היציאה ובקשה להקליט מכל סועד שהולך כמה מלים לגבי החוויה במסעדה. ואמנם היו המון מקרים של תמיהה מסוכנת במשך הערב והתלהמות התחלתית מול השיטה הזו שלך, תוצאות החקר היו חיוביות מאוד, של הערכה והערצה עם המון הומור.

ואז ניגשו שניהם אלי וחיבקו אותי ביחד תוך-כדי שהחלו לצחוק בקולות. העולם הסתובב לי בראש, רק לבן בעיניים, והלשון נטה בכח להידבק לחיך. 

- אנחנו רוצים להציע לך חלק בבעלות המסעדה -אמר תום בלהט- ולהוסיף עוד משכורת שווה לנוכחית לרווח החודשי שלך.

- ולצרף אותך לצוות, למטבח העסקי הפנימי שלנו -הכניס תום-, ליצור ביחד כל מיני מהפכות בשוק.

אז ככה: כפי שציינתי, זה היה בדיוק לפני שבועיים. שוחחנו, נשאנו ונתננו במשך יותר משעתיים לאחר שהתגברתי על התדהמה, ולמחרת הייתי בעלים של קצת יותר משליש המסעדה, וחלה עלי האחריות על.... שיהיה לנו נסים כל הזמן, שתודעת המציאות אצלנו תתהפך מההגיון הבסיסי המוסכם, שיקרה באופן תדיר ורציף שסתם טעות משוך עד קצה ההגזמה האפשרית יהפוך לגילוי והישג אדיר, כמו שהבין הפילוסוף הגל שצריך לקרות. הוא הבין, אבל לפחות בעולם בו הייתי צפוי להשפיע, אף אחד אחר לא הבין, ובטח לא אני. 

מיד בבוקר, דרשתי מכל המלצרים והטבחים להגיע שלוש שעות יותר מוקדם, לסדנא מתקדמת בפיתוח השיטה היחודית שלנו בשירות הסועד. שם, הכנתי אותם להבא. צריכים להיות מוכנים להגיש כמות דמיונית של מנות שעד עכשיו כמעט אף פעם לא הכנו. צריכים לזרום עם הסועד, בראש ללמוד את אופיו, ולא להפסיק למשוך מידע עליו תוך-כדי שיחות אגב הזמנה או המלצה; ואז ללמוד את מצבי רוחו ולנסות מתכונים של טעם וצבע נכונים למצב הרוח והבריאות של כל אחד. נחוץ להיות הכי ערניים לכל אורך המשמורת ללא הפסקה; וכדי להקל על זה, פתחתי מבצע של תה עם פילפל שחור (לבד, עם סוכר חום או עם דבש) בחינם לכל הצוות לכל אורך זמן העבודה. כצפוי, הגיבו במעין אדישות שובבה: ידעתי שקלטו בדיוק איך אפשר להינות מן האתגר. 

אבל הייתי כבר בתוך המנהרה, חופר בקצב המכפיל את עצמו כל רגע. פתחתי מכרז לחברות מתאימות שתרצינה לשתף פעולה בתכני ארוחות וארוכות של סועדינו. ואז גוייסו לצוות כמה דיילים וכמה דיילות, בכל מגוון אבות-הטיפוס של חן ונפש ומידות גוף; כולם וכולן מומחים בכל המבצעים החדשים אשר ייזמנו להעשיר את החוויה והתועלת לשהות האורחים אצלנו. זה פעל באותה שיטה בה מכרנו מנות אוכל: לפי הפרופיל הכוללני המעודכן של כל לקוח שהיה מתעד עם כל שולחן שנאכלס כל מלצר, היינו מחליטים איזה מבצע לשלוח אליהם, על ידי מי מן הצוות, ומתי עדיף בנותר מן הסעודה. ולפעמים, אפילו עשינו מבצעים משולבים, כגון "ההמבורגר ברוטב מלון ודבש חריף יעלה לך חצי אם אתה קונה את הבושם הזה" וכן הלאה.

ביום החמשי של הטירוף הוספנו עוד משמורת, ולא ישנתי שלושה ימים בין הריקוד השוטף לבין האימון של צוות חדש שלם. במלאת שבוע תום ודום היו כבר בשמחה היסטרית, שיכורים מהשפע המטורף הזה. כמו בסערת הוריקן, ביום השמיני קנינו בניין שתי קומות צמוד למסעדה, ובמבצע מדהים, תוך יממה אחת, אותו מפעל ליצירת מוצרי פלסטיק הפך להרחבה אדירה והרמונית של המסעדה ומרכז של התנהלות חיים שבבעלותנו, עם קיבולת סועדים כפולה בשמונה. עוד ארבעה עשר צוותים חדשים לשתי משמורות וחצי: פתוח משמונה וחצי בבוקר עד שתיים וחצי בלילה. הוספנו מייד עוד שני צוותי משמורת לשמונה עשר הקיימים, והפכנו את כמעט כל חברי שני הצוותים הותיקים למאמנים ומשגיחים על כל התנהלות הצוותים האחרים.   

ואנחנו כבר לקראת יום השניים עשר. המסעדה מלאה, עוד ועוד סקרנים מגיעים לטעום את חוויית האכילה הגורלית של מנות כולן טעימות: עד הרגע האחרון הם אפילו לא יודעים כמה הסיפור יעלה להם. תוך כדי הסעודה, מקבלים בחינם מגוון שותפים לשיחה כגון יועצים פיננסיים, משפטיים, לרפואה אלטרנטיבית ולעוד מלא אפשרויות, כל אחד לפי הפרופיל המעודכן שלו אצלנו ומצב רוחו המתועד על ידי המלצר. כמובן, כל היועצים מציעים שירותי יעוץ נרחבים יותר בתשלום... ובחרנו לנו את ההכי טובים, כי כולם רוצים כבר להיות אצלנו. 

במשך אותם יומיים הרגשתי שאני כל יכול: יש לי מעבדה אדירה לנסות כל מה שבא לראש, ותקציב בלתי נשלט. שלחתי צוות טלפניות להציע השתתפות מיידית בהצלחה לחברות המציעות כל דבר אפשרי: ביום השלושה עשר, בין סלט יווני למרק גזפאצ'ו לבין גביע שלושת כדורי הגלידה על סלט פירות מעוטר בקצפת פירורי שוקולד ודובדבן, נמכרו אצלנו בנייני דירות ועניבות, קורקינט חשמלי אחד, יאכטות, חופשות בארץ ובחו"ל, טלפונים סלולריים ומכשירי ניווט, ואפילו שלוש מכוניות וולוו. צוותים מכל כלי התקשורת הסתובבו על הבמה, מתעדים ומחפשים את המפתח להבין מה קורה פה, ונהנים מהכיבוד הטעים שאנחנו שולחים להם. אנשים לא רוצים ללכת, ויש תור ארוך להיכנס. בעשר בלילה, קבלנו מהנגריה כמה מאות שולחנות ואלפים בודדים של כיסאות, שמייד מקמנו בחוץ על המידרכה, ובפארק הצמוד מאחורי הבניין הראשון ועל הגג של הבניין השני. 

הרבה מאנשי הצוותים שבמשמרת קראו בדחיפות לבני ובנות הזוג שלהם להתגייס מייד לעבודה, לשום תירוץ משחרר. המשכורות הועלו כל חצי שעה, על פי עידכוני השטח. כל מצטרף חדש לעבודה היה מקבל הוראות בסיסיות במשך עשר דקות והיה יוצא להיבלע בעולם אשר לא הפסיק להתפתח אצלנו, וארבעת צוותי המשגיחים היו עושים כדוגמתי בכל מצב הדורש התערבות. הטבחים כבר לא עמדו בדרישות והתחילו להוציא מנות של מה שקל עליהם ברגע או מה שיש להם כבר מוכן, במקום האלו שהמלצרים שכנעו את הסועדים להזמין. גורל כפול. הלקוחות השתגעו מעונג: אחד רצה דג סלמון ברוטף צלפים, שכנעו אותו להזמין רביולי בשר ברוטב כתום, ובסוף הביאו לו חתיכת אסדו עם בטטות אפויות. ובאמצע, לפי המלצת בעלה של אחת מהמנקות ששירת את שולחנו, קיבל יעוץ של מומחה בפיתוי נשים וקנה לעצמו מכונת גילוח, זוג גרביים חורפיים וכלי נגינה מבאלי עשוי מבמבוק ומיתרי פח. אחר קיבל בארשט (מרק סלק) קר עם שמנת חמוצה במקום הצוקיני הממולאים בבשר מתובל ששוכנע להזמין במקום הפסטה בפסטו שרצה; ולאחר כמה דקות שיחה עם אחד מהקואוצ'רים שלנו, בין הקינוח לקפה הראשון עם עוגה על חשבון הבית, קפץ לאגף ההלבשה שהרמנו באוהל על המידרכה מול הבניין השני וקנה לעצמו חליפה ונעליים, וחולצה בצבע סגול ואפילו כובע.

שתיים וחצי בלילה, רק אתמול. בארבעה עשר תחנות רדיו -לפי משרד התקשורת ששכרנו יומיים קודם- המליצו לבוא אלינו מייד. עכשיו. אזעקת צבע אדום במטבח, בכל שטחי האירוח, רק לא במשרד פנימה כי תום ודום כבר חצי רדומים צוחקים עדיין, שיכורים מהיינות ההכי יקרים בשוק, מחובקים בשקים מלאים מזומן וצ'קים ושוברים של כרטיסי אשראי. כולנו מתמוטטים, צוחקים מההזיה וכמעט בוכים מעייפות. ברבע לשלוש הגיעו סוף סוף השלטים הזוהרים (שילמנו עליהם כמעט כפול ארבע בגלל החיפזון) בהם הודענו, למשל: "זמן המתנה צפוי למנה: שעתיים ו53 דקות" או "בזמן שאת ממתינה, לחצי על הכפתור הוורוד בין הכפתורים שסביב האגרטל על השולחן, ויועצת יופי תקפוץ אליך לחלוק כוס יין לבן קר לאפריטיף". כל רגע היינו יוצרים משהו חדש, מקימים אנשים מהמיטה באופן בהול תמורת עלות מופרזת, ומצטיידים מיד בכל הדרוש לראיון החדש.

בארבע בבוקר, הכל יצא משליטה. לפני הפיצוץ, הספקתי להכריז ברמקולים על סדנת בישול חפשי: כל אחד מוזמן להיכנס לאחד המטבחים ולהכין לעצמו מה  שירצה, ולפני שהולכים, פשוט לוחצים על הכפתור האדום שבאמצע הרולטה האלקטרונית ששמנו בכל יציאה אפשרית (לאחר שכמובן, הרמנו גדר העוקף את כל הפארק הציבורי והמידרכה לשתי צדי הרחוב), וממנה יקבל את הסכום אשר הוא צפוי לשלם; בפתחים שמתחת לרולטה מכניס מזומן או צ'ק או כרטיס אשראי, מקבל את מה שצריך, והשער נפתח בפניו. הספקתי גם להודיע שהרולטה מתוכנתת להפוך את התוצאה מדי פעם ולתת סכום כסף כלשהו לסועד במקום לגבות ממנו כלום.

המונים קמו מהשולחנות והתחלקו בין כל המטבחים ובין כל הרולטות. החוויה היתה מאוד דומה בשתי האפשרויות.    

עוד מעט זריחה. רוב החבר'ה שלנו ישנים בכל פינה אפשרית. קהל ממשיך להגיע לכל מוקדי הפעילות. כלי התקשורת הערים לא מדברים מלבד עלינו. אמבולנסים וניידות משטרה מסובבות את השטחים הכבושים, כדי למנוע כל התרחבות נוספת. ואז, בדיוק כשהקרנות הראשונות של אור השמש לטפו את מצחי, עמדתי לבד, על הגג של הבנין הראשון, בו כל הסיפור הזה התחיל רק לפני שבועיים. ראיתי לפתע אימפריה אנרכית ורווחית נורא, כלי מהפכני ומסוכן לממסד המסוגל לנהל במקומו את חיי התושבים. ובדיוק הגיעו אז האנשים האלו מהבנקים וממשרד התיירות והבילוי ומהעיריה, כולם ביחד, פניהם מתוחים וכמעט אצל כל אחד הוורידים והעורקים בולטים בגרון ובמצח מיתר לחץ. הזהירו אותי לבל אנסה אפילו לסרב, ואז הציעו לי סכום עתק תמורת החלק שלי במסעדה, ועוד התחייבות לקיים סדנאות למשך שלוש שנים בחברות שלהם בבלעדיות... כמובן, לאחר חצי שנה של חופש. נודע לי במיסרון לפני חצי שעה שאותה עסקה עשו עם שותפיי, ומכולנו דרשו גם, לאורך שלוש שנים, זמינות להתייעצות במסעדה לכל דבר.

אני נתן, נתן "שורוק", כי אומרים שאני הולך באלכסון. הגעתי לפני שעתיים לחדר במלון המפואר שהזמנתי לי כבר בבוקר, מספיק רחוק וגם קרוב למסעדה.  העולם מסתובב לי בראש, רק לבן בעיניים, והלשון נוטה בכח להידבק לחיכי. משעמם כאן. עכשיו, לפתע, אני יודע הרבה. ואת אינך, שאספר לך, ואז אני נשכב לאט, עוד מעט צהריים, על מיטה מלכותית שוממה, כאילו מוודא במבט סביב  שאף אחד לא רואה, חובק כרית, ופותח בבכי קצת עצוב, נורא שוחק.

********************* endless by nature

*******  Copyleft http://facebook.com/iairmenachem  http://menachemedia.blogspot.com  http://cafe.themarker.com/user/448435/

  

  #פייסבוק #ראיון #יצירה #מזל #גורל #תיעוד #עתיד #שליטה #שלטון #רווח #עסקים #יחסים #אהבה #נדיבות #זולת

*אם רק יכולנו להיפתר מנדב*

אין לי אח שיקראו לו נדב, אבל אילו היה לי אח שקוראים לו נדב, אולי בעצם היינו מכנים אותו נדי או כל שם חיבה חמוד אחר, ואז אולי כל פעם הוא היה גוהה משמחה והיה לו נורא טוב אתנו. 

ואז, כמו כל פעם שטוב לך עם מישהו, הוא בטח היה מתחיל לחלום ולדמיין דברים יפים, כגון שיש לנו עוד אח שבאמת איננו, ויש לו שם יפה אבל מכנים אותו בשמות חיבה כל הזמן כדי להרבות את שמחתו המתוקה עד השמים.

אבל אם היה מתחיל לדמיין יותר מדי רחוק, היינו מתריעים לנדב שלנו לבל יגזים, כי מספיק טוב ברוך השם כל מה שיש, ולא נראה לנו בסדר לחיות כל הזמן כאילו במציאות מדומיינת, כאילו בציור שבתוך הלב, כי אז שוכחים להינות מכל מה שבאמת יש לנו, שוכחים לפרגן לאוהבים אותנו, ויכולים אפילו לשכוח מלעזור למי שצריך; וחבל, כי ככה בסוף לא נותר כלום.

באמת, אין לנו אח שקוראים לו נדב. אבל אילו היה לנו אח בשם נדב, מאוד יתכן שעיניו היו ירוקות וגדולות, ואז כולם היו מחמיאים לעיניו ואולי אנחנו היינו קצת מקנאים. אז אולי אבא ואמא היו מנסים לפייס אותנו וקופצים על כל מחמאה לנדב עם מילים יפות על הכישרונות של כולנו, ונדב המסכן, אילו הוא היה קיים במציאות ובטח היה נבון מאוד, היה שם לב שכל המחמאות לכישרונות הן כנגד המחמאות לעיניו היפות ואז היה נעלב טיפה. וכיון שכולנו בבית טובים ומתוקים, אילו היה לנו הנדב הזה היינו מיד מנסים לשמח אותו ובאים אליו להחמיא לו בעצמנו על עיניו ועל קולו הערב ועל כל היפה שבו.

אבל כפי שציינתי כבר מזמן, אין לנו בכלל אח שקוראים לו נדב, וקשה להאמין שיהיה.  

לפעמים, אנחנו יושבים כולנו יחד במעגל ומדברים על נדב שאיננו, וקצת מצטערים עליו שלא יכול לשחק אתנו בחצר או להשתולל עם רובי מים בחוף הים (אמנם בעצם עדיף שאיננו, כי יש לנו רק רובה מים לכל אחד ואין אחד מיותר בשבילו).  וכשאנחנו משוחחים עליו ומתחילים לתאר אותו ביחד, אחד מספר מה היה קורה לנדב בבית הספר יום אחד שהמורה היתה שואלת אותו משהו שהוא שכח ללמוד ואז הוא היה מתבייש נורא ודמעות היו זולגות מעיניו הזוהרות אל לחייו, וכולנו היינו קצת מקפידים על המורה בגלל הבושה של אחינו התמים והרגיש.  ומישהו אחר היה קופץ באמצע הסיפור וצועק: "זוכרים מה היה קורה אם היה לנו בכלל אח בשם נדב והוא היה נופל מהאופניים כשכולנו בעצם רוכבים על סוס?". ומתוך הצחוק על הזיכרון למה שלא היה מעולם, עוד אחד היה ממצמץ ומספר במעין געגוע על יום אחד שאילו 

היה לנו את נדב הוא היה זוכה בשק ענק של סוכריות בהגרלה והיה מבקש מכולנו לעזור לו לחלק את הסוכריות לכל ילד שיעבור במידרכה על יד הבנין.

אנחנו יכולים לבלות שעות עם הסיפורים המרגשים של נדב החמוד. בדרך כלל זה נגמר כשדבי, אחותנו הקטנטנה, מתחילה לבכות על כמה מסכן נדב, שהוא כזה טוב ויפה ותמים, ובכל זאת איננו. ואז אנחנו 

מסבירים לה שנדב הוא אפשר רק שזה לא שאוהבים אותו כמו שאוהבים ילד אחר, אלא שהוא כאילו חי באהבה עצמה, כאילו הוא נוכח בהרגשה שלנו כלפי כל מה שנאהב.

- נו, אתה בא?

- אבל אמא, אני כותב סיפור!

- עשית שיעורי בית?

- כאילו עשיתי, רק בבית אחר

- מה זאת אומרת?!

- אויש, אמא, את לא מבינה כלום. תני לי לכתוב את הסיפור שלא היה, ואז אולי סוף סוף יהיה

- אוף, צריך להזמין לך תור לפסיכולוג

יום אחד, נדב גמר לנו את הסבלנות. הוא איננו, ובכל זאת אי אפשר לא לפגוש אותו כל הזמן. אותו בוקר, אמא התבלבלה וכשהכינה ארוחת בוקר לכולנו, הגישה מנה אחת מיותרת, שלא נועדה לאף אחד 

מהנוכחים. צפינו אחד בשני, ובלי להוציא מילה, ידענו שידענו מה קורה. קצת רעדנו... וקצת היה חם ושמח בלב. שוב, בהסעה לבית הספר, הנהגת טעתה בספירה וסיכמה שאנחנו שלושה עשר... כשבאמת, רק שניים עשר היינו. תחושת המוזרות לא הפסיקה לגדול ולהתגלם לאורך כל היום: מקום ישיבה ריק בחדר האוכל ואף אחד לא נעדר, מאפה אחד לכל ילד בהפסקה ומאפה אחד בודד מביך בסוף השקית, 

שניים תחת כל מטריה בדרך הביתה ואני לבד בשלי. כשאמא אמרה לילה טוב וכבתה לנו את האור, קפצנו כולנו מהמיטות, התיישבנו על השטיח הורוד, ונבהלנו ביחד על הנוכחות המחושית כמעט וחדשה של האח שאין לנו בשם נדב. היעדרו מהמצוי בלטה הרבה יותר מהנוכחות שלנו עצמנו. ובכן, הסכמנו פה 

אחד שצריך בדחיפות לשלוח את נדב למקום אחר, שיניח לנו קצת לחיות ברוגע. ומאז, לא עזב אותנו לעולם.

- אתה רוצה לשתות?

- כן, אמא, איך שאת כבר יודעת, בשתי כוסות בבקשה

- מה השיגעון החדש הזה?

- אמא! אל תעליבי את מי שלא יכול להשיב לך!

אני יכול לומר בוודאות שבאמת, אין לנו שום אח בשם נדב. אבל אצלנו, הוא חי הרפתקאות שכאילו נכנסות בדיוק בחללים הפנוים מכל תוכן בחיינו. לפעמים מתנהג לא כל כך טוב, בניגוד אלי. פעמים, בניגוד אלי, הוא מתנהג מעולה. אפשר לגלות אותו בין קלעי החצר שומר על התאנים הקשים ועל ניצני השושנה. הוא נח מתחת למיטה או בתוך השרוולים של מעיל החורף הישן שכבר שנים שוכן לו בתוך הארון ללא מעש. ועדיין, בכל משחק ובכל שיחה, כל כך בולט שאיננו!

רק הספקתי לומר לך את השורות האחרונות האלו וברחת.  אומרים הגדולים שהתבגברתי לאחרונה; אולי כי רואים שאני סובל. ואת יודעת שרק את יכולה לגאול אותי, להוציא ממשכנות הדבש העמוקים בלבי את הנדב הזה שלי שיתלבש כאור חדש בחיים, במקום הרחש החיוור הזה המציין את רוחו ללא ממש בתוך הצל. 

- אמא, אני מוכן

- אז חיש, בוא נחזור!

- אבל אמא! איך נחזור אם עדיין לא הלכנו?

- הפעם רק נחזור, בהזדמנות אחרת אולי גם נלך

- בסדר, אבל לפחות הביאי איתנו קצת צבע וקצת ריח, שלא נרגיש הבטן ריק.

-------------------------------------------- endless by nature

מלך על הבלתי נמנע כי אוהב

חשבתי שאולי אסתתר מאחורי תרוצים קלים, או שאתפלפל על הבלתי נמנע בהיגדרו כנשוף הנפש באנחה כשהמוח מפסיק לרגע להטריד. 

הבחנתי, הבדלתי בין השתיים. והבנתי שעדיף להשכיל כמשולים בזוהרם לרקיע, להיתלות משמי שמי קדם, להימלט ממשיכות תהום, ומתוך תבונה מעובדת בפינוק תדיר, להמשיך להיעשות בגלוי לפי הנרגש כהכי טוב; בלי להפסיק לרגע את הביקורת העצמית. לחיות כמו מ-ל-ך, בו ה"מ"וח קודם, ה"ל"ב מפתח, וה"כ"בד יודע כבר מהו טוב, ודואג לשרידה של כולם. 

אז נאנחתי לרווחה, לפני דקה או שתיים. וחמוש חיוך ענק, באתי לשתף עוד אופן אחד לביטוי מסקנות חיים שנתהוות לאקסיומות, נקודות התחלה ותכלית.

ואת הכל אפשר לסכם גם במילה "אהבה", בה האל"ף, האיחוד המצופה והדוגמא לו, עומד בראש, ומתחתיו שני ההי"ם, שני קטבים שווי-ערך, מחוברים בקשר ה"ב", הבית, המספר הזוגי הראשון המסמל כאן דרך הלוך וחזור תדיר, דו-כיוון, רצוא ושוב.

היו היה פעם לפני שנים רבות דבר שאיננו. אך אנוכי הקטן, ישני; ישני כי ישך. וזה מדהים וזה נפלא וזה שווה הרמת לחיים :-)

לך שער לא זניח :-)

cual si abulia, vistiendo naturaleza en acción
אף מתחזה לעצלות, אך היא טבע הבריאה פעילה במיטבה
desde aquí, templo oculto por la construcción en que vivimos, nos abocamos a crear cada día
מכאן, מקדש המסתתר מאחורי כתלי הבניין המכיל את חיינו הגלויים, אנו מתייעדים כל יום ליצור בטוב
"Si ves la puerta, será que te toca cruzarla"
אם נגלה לך השער, זה בטח סימן שעליך להיכנס לעברו

facebook.com/iairmenachem

ראש חודש תמוז: קצת קבלה מגרה ליום הנוכח :-)

תמוז היום. כדוגמת שם האליל הבבלי דוקא של הפוריות, כנגד אותו אליל, שם החודש שלנו.

ורמזים גנוזים בתוך השם הזה. זוג אותיותיו הראשונות, במילוין תיו מם, שוות בגימטריה 496, בדיוק כמו הספירה הנקראת "מלכות", הכלה הקוסמית, השכינה, היום השביעי והשנה השביעית: רובד העשיה בטוב מתוך השתקפות האור מלמעלה בחושך הממילאי לנו. רובד התשוקה הנשית אצל כולנו.

האות השלישית נקראת ואו = 13, מספר "אהבה" וגם "אחד". יש תשוקה לאהבה ולהתאחדות העולה מההכי יפה בגן, חבצלת השרון, שושנת העמקים, לכיוון האות האחרונה של החודש: זין, בגימטריה 67 כמו בינה, דוקא בינה, רובד השמים והחתן הקוסמי של שיר השירים החושק בבריאתו להתייחד עימה למשוך אותה אליו.

ת"מ יקריב את מימי תשוקתו דרך ווי האהבה להתקבל בזרועות הבינה המושלמת, לשרתה, להיכלל בה, להוות יסוד לתיקון הבריאה כולה.

לאחר תמוז מגיע חודש אב, חציו אבלות עליה נאמר שתתהפך לעתיד לבוא בשמחת גאולה מושלמת. קל להבין שכל התשוקה לאהבת אמת המאפיינת את תמוז היא היא המובילה למהפך. וכן יהיה ללא ספק, אצל כל המאמין שבידיו המעשה והברכה תשרה :-)

העבר יקר והעתיד שמח, והנוכח תמוה

כבד מתחת לירח וקל מעמקי היער. העבר יקר והעתיד שמח, והנוכח תמוה. 

שושנה קמה לתחיה לאחר שנתבטאה ללא עתיד. שפתיך,

נתחזו לרדומים בעוד דובבו ללא הרף אמרי זמרה וזמורה.

ואנוכי, רואה בפניך את הים; הוזה את הים לרצות פניך.

libertad jasídica desde Richard Bach

albalearning.com/audiolibros/juansalvadorgaviota-01.html


"-Empezarás a palpar el cielo, Juan, en el momento en que palpes la perfecta velocidad. Y esto no es volar a mil kilómetros por hora, ni a un millón, ni a la velocidad de la luz. Porque cualquier número es ya un límite, y la perfección no tiene límites. La perfecta velocidad, hijo mío, es estar alli.
Sin aviso, y en un abrir y cerrar de ojos, Chiang desapareció y apareció al borde del agua, veinte metros más allá. Entonces desapareció de nuevo y volvió en una milésima de segundo, junto al hombro de Juan.
-Es bastante divertido -dijo."

de Juan Salvador Gaviota, expresado por Richard Bach, al fin del capítulo 5. digno de "Mundo Grid" :-)

 y luego, para explicar la esencia de la jasidút, de la vida sensata que produce a los conjutados de borges, del culto a lo bello que es verdad: "-Puedes ir al lugar y al tiempo que desees -dijo el Mayor-. Yo he ido donde y cuando he querido. -Miró hacia el mar-. Es extraño. Las gaviotas que desprecian la perfección por el gusto de viajar, no llegan a ninguna parte, y lo hacen lentamente. Las que se olvidan de viajar por alcanzar la perfección, llegan a todas partes, y al instante."

hasta que por fin, en el capítulo 11, dirá el rebe Juan Salvador: " No creas lo que tus ojos te dicen. Sólo muestran limitaciones. Mira con tu entendimiento, descubre lo que ya sabes, y hallarás la manera de volar". violà! 

y aún dentro del camino de multiplicar por menos uno u sublimar lo oscuro en pura luz, acaso aquí una pista al servicio del desafío:

 "Una profecía, en sí, no tiene importancia; depende de si consigue apoderarse de ti. Mas si lo consigue, queda demostrada y por lo tanto se cumplirá".
http://albalearning.com/audiolibros/mann/muerte.html

La muerte - Thomas Mann - AlbaLearning Audiolibros y Libros Gratis

albalearning.com

El mar está gris y tranquilo, y cae una lluvia fina, triste. Cuando lo vi esta mañana, me despedí del verano y saludé al otoño, al número cuarenta de mis otoños, que al fin ha llegado, inexorable. E inexorablemente traerá consigo aquel día, cuya fecha a veces recito en voz baja, con una sensación de...

אם המצוי הוא חומר גלם לרצוי... :-)

יש. לא אין. אין אין. עם זה ברור, רק חסר להיוודע למיקום היש ומה טיבו. להיתחפר. ככל שהחיפוש יעמיק בתוכך, יותר יתגלה לעיניך היש הטוב גם סביבתך, בתפיסת שטח גוברת, בעולם החיצוני לך. לפום העומק, האורך והרוחב. הרבה טורח נדרש ממך עד כאן. אך הגובה, המנוף, תלוי לך ברצון, באמונה בתכלית, ביכולתך לתענוג