סיבוב תפקידים לאור האהבה

נושמה לה לאחור הנשיפה; מה שהיה אנחה נהיה בליעה. הספק נחדר אל התשוקה, והשיר היפה נאזק לדממה. כמה ביצות חזרו לקדמותן, כמה ארגמן תפס את מקומו של התכלת! ושם במרום, איילת, תופסת תפקידה של הלבנה. ומיד באור השמש החזק, החלום התגלה שביר ודק, כזה אם יעוטף ברחמים, יעטוף באהבה כל הימים.

listen to ‘סיבוב תפקידים לאור האהבה’ on Audioboo

la ensalada de dudas y versos

y así fue que se mezclaron de repente los besos con los versos; y así la pasión desnuda confundióse en los pantanos de la duda. el amor tan cierto se disfrazó de desierto, y ya ni el espejo le incluyó en su reflejo. ¡ay del hondo gozo que se estrelló en este pozo! 
que reste aún la certeza es la más grande proeza: un amor de luna llena, de agua salobre y luz buena; y al nacer ausente -el mes siguiente-, luna que no me alumbras,: sólo el hábito de las penumbras pone a salvo a la verdad, envuelta en su abrigo de piedad. 

listen to ‘la ensalada de dudas y versos’ on Audioboo

Conciliación de la ensalada

Convengamos que se dio una vez una situación de horrible pavor en el espacio común entre las mitades de tomates cherry y los cortes alargados de lechuga en el lado izquierdo de la fuente de la ensalada. Obviamente, todo culpa de algún imbécil a quien se le ocurrió que era mejor presentarlos por separado, para que no se confundieran los tonos de uno con los colores de su camarada. Y sencillamente ocurrió que los verdes frescos sintieron temor del abismo todo rojo que veían frente a ellos, y de igual modo los rojos vieron como una suerte de pantano, un tobogán gelatinoso, en los recortes de verde a la vanguardia. Y los comensales se perdieron el sabor especial de la ensalada, que nace precisamente de la combinación eficaz; y los nervios liberados por la separación de lo destinado a estar junto fueron conducidos a través de los sistemas digestivos hacia las mentes, hasta que el nerviosismo y la inquina de las lechugas y los tomates se tradujeron en grupos humanos que era imposible conciliar. Y sólo faltaba alguien que no atendiera a las diferencias y los mezclara sin piedad; y entonces, todo podía tornar hacia el Bien.

מרוב אבניך עשיתי חלון

לא נכשלתי. לא חששתי, לא חשדתי, לא טענתי שצריך להיות אחרת, לא בקשתי ביצות עין על הפסטה; לא קצתי כי לא נרדמתי כי אם נשארתי לאורך כל הנשימה בדבק החם המאחד את קצות תהום. בכל תנועה של החומות אחורה נמתחתי עד כדי שהתרחבתי, בכל מבט מטה שדרגתי את כשרוני להתמודד עם התהום. והנה התהום נסגר מעצמו תחת כנפיי, והחומות פשוט אינן. רק נותר לפענח היכן נמצא את שיבריהן, לבנות מהם אך בית.

poesía del profeta que profesa espumas en la mar

contemplábamos el mar y se me escapó la mirada hasta hacer foco en la cresta de una ola lejana, que de pura gratitud hizo lo que le sale en lugar de sonrojarse que no sabe: desnudó para mí el crisol de colores vivos, en que se rompe la luz del sol poniente sobre la epidermis de sus burbujas blancas. otra aproximación a la que no me pude resistir me sumergió en las mieles de un rojo pastel, entre ladrillo y fucsia, ordenado unos veinte grados a babor del cenit de cada esfera de aire salado y húmedo, de cada esfera conquistada por la luz. dentro del rojo -de cada rojo- un apenas si hilo índigo y en él, a ojos que coquetean con la ubicuidad de la belleza, minúsculas hebras blanquecinas destellaban como clamando por conciencias que suplieran su trágico no saberse ni capaces ser de disfrutarse. 

algo en mí evaluaba las ganas de seguir zoomeando hacia dentro de la ola cuando ésta cumplió su ciclo y se rompió en miles de chispazos calmos a mis pies, para enseñarme que nada pasa si tú te quedas, que cada instante es eterno si lo piensas, que ninguna belleza te es ajena si te mueve al amor, que nada que seas capaz de amar estará ya más exento de virtudes buenas; y que la creación prodigiosa, hasta en sus más ínfimos detalles, halla antena en el poeta para vibrar en el túnel de transistores de todas las almas sensibles. ese mecanismo es, precisamente, al que los profetas que profesan del amor diseños veros, aluden al hablar de redención.

פירגון חיוני בין מרכיבי הסלט

בואו נסכים שארעתה פעם חרדה גדולה במרחב המשותף שבין חצאי העגבניות שרי לבין חתכי עלי החסה בצד השמאלי של קערת הסלט. כמובן, הכל בגלל איזה טיפש אשר הזה שיאה להציב אותם בניפרד, לבל ימוגו גווני האחד בצבעי הזולת. ופשוט ארע שהירוקים הטריים חששו מאוד מהתהום האדום כולו שלפניהם, וכן האדומים זיהו מעין ביצה מחליקה כעין מגלשה ג'לטינית בחתכי הירוק שמולם. והסועדים הפסידו את טעם הסלט הנוצר דוקא מהשילוב המוצלח, והעצבים אשר נוצרו מהפירוד הופלגו דרך מערכות העיקול אל ראשיהם ממש, עד כדי שחרדת החסות והעגבניות תורגמו למגזרים אנושיים אשר אי אפשר היה לעשות ביניהם שלום. ורק היה חסר מישהו שבל יחוש בהבדל ויערבב אותם בעל כורחם, ואז הכל יכול היה להיות בסדר.

Las luces que nos exceden y te dan cuerpo

Quisiste agradecer por la luna llena y te hallaste frente a las olas del mar estirándose a medianoche hacia la luna. Pediste agradecer por las olas, y comenzaron éstas a explotar ante tus ojos en un rugido lleno de espuma blanca. Te recostaste entre las rocas; pediste no pedir más nada y sólo fluir en gratitud. Entonces apareció allí un pescador a conversar de amores, y luego un policía interesado por saber por qué no estás en tu casa frente a un teléfono inteligente y un computador y la televisión, como la gente normal, tal dijo. Derribaste sus sospechas y entretanto, mientras la luna era cubierta por nubes de negro algodón, las lenguas del agua borronearon los labios de las arenas y el mar, y se estiraron hasta las plantas de tus pies, queriéndote escalera que las condujera hasta los cielos. Te me hiciste amalgama de la espuma que brilla desde abajo y los cielos sedientos de luz humana. Entonces abriste tus ojos, luces y luminarias en tu mirada, y fui succionado hacia tí, para hallar morada en tu interior mientras no cesa de latir tu corazón entre mis brazos; en unión perfecta de incluido e inclusor; en realización de ese amor que vivifica a toda creatura que hay en ella de la tierra y de los cielos.

תולדות אורות המקיפים את לבך בקצף השמים

רצית להודות על הירח המלא ומצאת את עצמך מול גלי הים הנמשכים בחצות ליל אל הלבנה. בקשת להודות על הגלים והחלו להתפוצץ מול עיניך בשאגה מלאה קצף לבן. נשכבת בין הסלעים, בקשת לא לבקש כלל כי אם לזרום בהודיה. אז הופיע שם דייג לפטפט על אהבות, ואחריו שוטר המעוניין לדעת למה אינך בביתך מול טלפון חכם ומחשב וטלויזיה כמו הנורמליים כלשונו. הורדת לתמיון את חשדותיו ובינתיים, תוך כדי שכוסה הירח בענני כותנה שחורה, לשונות המים טשטשו את שפתי חולות וים ונמתחו עדי כפות רגליך, להוותך סולם שיובילם עד השמים. נהיית לי שילוב של הקצף הזוהר מלמטה והשמים הצמאים לאור אנוש. אז פקחת עיניך, אורות וכלים במבטך, ונשאבתי אליך, לשכון בתוכך כאשר לבך פועם בין זרועותיי, באיחוד הכולל והנכלל, בהתגלמות האהבה המחיה את כל נברא ובו ארץ ושמים.

Bitácora de reflujo

se rompió. de cicatrices estaba lleno el corazón: de lumbres acostumbradas y minucias felices. le daban fuerza los ayeres malpagos, las cumbres mentadas por payasos ilustres, la ilusión del suelo entre los pies. se desgajaba en amores del alma y malabares asimétricos, para vivir entre distintos cual si le diera igual. 

la mañana -siempre la mañana- atropelló con vaguedades cansinas la certidumbre apasionada de la noche. sus ojos desclaváronse del cielo para hallarse de bruces ante las fauces del abismo. y el abismo es ilusorio, cual ilusorio es el cielo, que sencillamente dejó de existir en más y hacia tras cuando su conciencia dejó de darle vida, para insuflar con ojos exaltados vida y poder al abismo que no había.

miro, a ver si hay derredor, si la luz está encendida, si no se abolló de nuevo el paragolpes que apenas si me arreglaron hace unos días. dejà vu: tengo una rosa en el jardín, el limonero da cuadros, y se me rompió. me restas tú, allende caminos que me veo forzado a crear, y creándolos me recreo.

תהפוכות אור חוזר

 נשבר. עמוס היה הלב בצלקות: מגחלים רגולים ומפרטי-פרטים מעודדים. התמורה המועטה לאתמול, הפסגות הנאמרות מפי כסילים, אשליית היציבות בין הרגליים, כל זה נמתח בפנימיות הטבע להתהוות תחליף לתזונה. ההתפלחות בין אהבות נפש לבין התרקדויות אסימטריות, שמשה להישרדות בין השונים כאילו זה לא משנה.

השחר -תמיד אור בוקר- ניקש בטישטושיו האדישים בביטחון הנוקשה של הלילה. העינים נוטשים שמים, לפגוש ממול את פי התהום. והתהום הוא אשליה, כפי שאשליה הם השמים, שרק הפסיקו להתקיים להלאה ולאחור כאחד, כאשר התודעה פסקה מלהחיותם, בדרך לנפוח רוח קיום באפי התהום שלא היה.

אני בודק סביב. אם יש בכלל סביב, אם האור דלוק, אם לא נפגע שוב הפאגוג' שיישרו לי רק לפני כמה ימים. הבחנה במשהו שכבר חוויתי: יש לי שושנה בגינה, עץ הלימון מפיק תמונות אמן, ונשבר. נותר אך את, מעבר לדרכים אשר אני נאלץ כמעט לברוא מאין. ותוך כדי יצירתם, אני יוצר את עצמי מחדש.

el llanto genuino y la mezquina tentación de la parodia

llega otra vez, surcando el calendario inexorable, el 9 de Menajem-Av, ese día de cuyo carácter infausto nos es dado exprimir todas las vías abiertas a manos y almas de todos para convertirle en el día más feliz de todos.
el 9 de Menajem-Av lloramos por innúmeros motivos: todos ellos destrucciones, muertes, sentencias colectivas, pérdidas irreparables. mas la persona promedio está expuesta todos los días a noticias de destrucciones, muertes, sentencias colectivas y pérdidas irreparables en presente, lo que nos ha vuelto un tanto insensibles. pareciera que muchos de los que aún lloran siguieran apenas las instrucciones de Julio Cortázar aquí debajo u algún equivalente, para mantener siquiera las formas.
a nosotros nos toca también aquí, como en tantos otros casos, luchar por el contenido. luchar por el corazón. luchar por que la idea de redención sea carne de vida misma. pelear contra la costra que bloquea los corazones, partirla en mil pedazos hasta que el desconsuelo por tanto descalabro sea genuino como la risa en que se volcará si estamos todos.






#9deAv #luto #duelo #beithamikdash #mikdash #templo #cohen #korbanot #ofrendas #maljut #jerusalem #destruccion #redencion #mashiaj #mesias #gueula #israel #teshuvah #arrepentimiento #retorno #enmieda #tikun #1945años #fe #Emunah iaIr menachem EVIDENCIA: Información Relevante

לאור לילה ולחושך יום

ברך את הכלה ויצא לדוג בתוך החושך: אור ליום המיוחל מימיו, השמים היו ורודים, קבוצה אחת נצחה את זולתה בכדורגל, רשעים נלחמו ברשעים הלוך ושוב, תמימים התכופפו עוד קצת כדי לא להיפגע מהירי, במסעדה שממול הדפיסו תפריט חדש, והחתולה הקטנטנה שאמצנו לאחרונה נעלמה או נבלעה בגדוד החתולים שבחניון. הכל יפה, הכל כצפוי. המצוי עובד קשה להתמודד עם הרצוי; מתוך עבר משתנה בזיכרון לטובת החלום, העתיד יוצא אט אט לאור כאילו הכל מוכן לו... ומלא כאן תפאורה וקרטונים צבועים. 

ברך את הכלה ויצא לדוג בתוך החושך: אור ליום המיוחל מימיו, דמיין רמזור כלוא בגזע עץ, אכל פסטה עם ריבת חלב, הריח בתענוג פעמונים וסנדלי גומי שהיו על מדף בחנות. יצא מבית הקברות עם בוץ בנעליים הזוהרות שנעל לכבוד החתונה. קיוה לאות, לסימן המבשר שהמועד אכן הגיע; בהיעדר מנוח, גם מראה לא מצא שתשקיף לו שהוא מזמן היוה כבר את המופת. 

כילה את הדג ונפל על ברכיו אל פני החושך. קדמה, דמותך מזוגה בכל הנוף, בדייקנות משגעת (ההרים המשולים ללחייך, הגרון של הנהר לך בשפתיים, הערבה מלאה תיקוה בצוארך). ומערבה רק את, בלעדי כל, בדרך בלתי מורגשת לזרוח במזרח, בוכה ומתחננת להקדים את השעה מתוך החור באמונה.  ואז הוא ניסה להתהוות מלאך הממונה על לייחד את קוטביך, למזג את הקצוות המתרחקות תדיר בתוך דמות חדשה המסוגלת לשלמות. האופטיקאי התנדב לעזור בשלו, וכן הבחור המחלק וויסקי בליל היער; ואף בעל המסעדה שממול הצטרף לאתגר. 

התבונן קדימה אל דמותך הנכללת בכל ואל דמותך השניה לאחור הכאילו כוללת כל, והתהווה הוא עצמו גשר בין השתיים. וכשנפגשתן סוף סוף כמעט באמצע הגשר אמנם קצת לצד שמאל, הוא התקפל והתפרש בחזרה מבחוץ והתהווה חיבוק החותם נצח, ולפתע יהיה לך הכי טבעי ששתי קצוות מנוגדות בחיי אהבתך, לא היו מעולם. 

ברך את החושך והלך לקראת כלה, אור ליום המיוחל מימיו. אותו יום אשר בנה כל ערב, אשר נחרב כל צהריים עד כה. ברך את הכלה ויצא, אור בפיו, להעיר את החושך. 

\\ יאיר מנחם, ר"ח מנחם-אב, ה'תשע"ג

haciéndome por senderos insólitos

se rompió. era así de delicada la idea, así de frágil el sueño, así de intensa la ignición, así de pavorosa la provisoriedad, así de valioso cada instante ganado, así de preciosa la historia que se escribía en simetrías humeantes hacia delante y atrás a la vez. y se volvió una forma nueva de pronto, glamorosamente teñida de los ocres ajenos, endulzada inarmónicamente por poemas en una lengua que no comprendo. 

el vértigo de lo que se rompe halla resuello en el valor de los trozos, de su disposición, del relajamiento de la tensión sobre las otrora grietas o arrugas apenas. era así de delicada la idea, así de frágil el sueño, así de intensa la ignición, así de pavorosa la provisoriedad, así de valioso cada instante ganado, así de preciosa la historia que se escribía en simetrías humeantes hacia delante y atrás a la vez. miro, a ver si hay derredor, si la luz está encendida, si me arreglaron mientras soñaba el paragolpes del auto. me resta una flor en el alma, y me restas tú, haciéndome por senderos insólitos.

"Lo que nos hace humanos", "Yo soy yo porque tú eres tú", y el secreto de los tefilín

dice en los primeros minutos: "No se puede entender el cerebro humano como algo único; se debe entender como una interacción entre dos cerebros".
él habla de cerebros, mas no sólo de cerebros se trata...
me evocó a Buber: "Lo verdaderamente originário de la vida dei hombre es la vivência dei yo-tú; en el principio fue la relación" (Yo-Tú, 1956). o el "yo soy yo porque tú eres tú" de Heidegger en Ser y Tiempo, que me gusta leer al modo de "nunca podría, sin tí, ser el mejor de todos los yo posibles"; y en general, al modo de "quien soy cuando doy me define", porque es la relación entre el que soy, el que recibe, el hacia dentro, y el que doy, el que incide e inspira, el hacia fuera, lo que define el valor de mi peripecia vital.
de resultas de ver el video entero (cuyo contenido lo merece sobremanera), me quedé en que justo contra el techo del lóbulo frontal (para los ajenos al tema, merece una excursión por wikipedia) nosotros nos ponemos tefilín, y lo escrito en ellos tiene por misión dar forma a la misión del lóbulo frontal completo en nuestras vidas. "

עורי עורי צפרא נחמדת

אם ירד עלינו שחר, בעיניים אור חיוור, ניוודע אל פני הסהר, ולשוא אז נסתער. 

עורי עורי צפרא נחמדת, עפעפיך בתימהון; אם לא תתנקשי בחושך, יושלט כאן השיגעון. 

בעצימת עיניים נכנסנו ובכל הקירות התנקשנו; ומפת הדרכים שבידינו, הפקדנו בידי נשותינו.

עורי עורי צפרא נחמדת, האירי את עינינו; ואז יעלם החושך, כמיטב שבלבנו.

אחזה בעיניה להפוך למנגינה את הרעש

המומה, הטתה עיניה לכיוון החושך הפתאומי. ראתה בדיוק אותו דבר שנוכח לתודעתה מקודם, כשהיה אור והיא מצמצה אט אט להביט לעברה. החושך בא מבפנים, להבליט את נקודות האור המציירות את המפה -כך חשבה-. החושך בא מבחוץ, מגיע עדיי כי אני אטומה כלפי האור -חדרה עוד אל תוך התחושה המוזרה-.

כעבור רגע נצחי, התחייכה בהחלטה לא למצמץ יותר כדי לראות מה שלא נראה לעיניים. לא יותר מאבק מנוגדים בקרבה. שלווה ורוגע שקטים חנו בלבה, כשהבינה שאלו ואלו אשליה, שרק האמת שבלב תקנה צורה נכונה למזון העיניים, ורק בהכי בפנים בנשמה שוכנת נקודת האור שהיא צריכה לפתח עד שתאיר מפנסי הלב על המצוי, לראות באמת איך היא מחוברת לכל, להתבונן ולברור, ואז להשפיע על כל אשר לה יופי מופלא. 

La llave de un tesoro que hay en mí

De pronto, sin querer, busqué sus ojos y no los vi; no a la distancia relativa de su voz, de su nariz, de la sensación de los vellos suaves de su antebrazo movidos por la brisa a rozar la espalda de mis dedos; no estaban allí donde solían. De lento, sin querer, se fue fijando bajo mis ganas su imagen desojada, su imagen toda ya no diciendo más -y acaso no habiendo dicho nunca- todo lo que sus ojos me decían.  (Ahora se me ocurre que debió haberme inquietado también que ya no viera -y que acaso nunca hubiera visto-, pero me supo y aún me sabe indiferente).

Evoqué todo lo que habíamos visto juntos, cuando lográbamos cerrar los ojos al mismo tiempo y sincronizar las ganas. ¡Vaya de colorantes artificiales que usábamos entonces! Veíamos cosas en fucsias y turquesas imposibles, en semitonos que habrían desbordado a la prehistoria de photoshop. Aromas cálidos y sabores asintóticos de diez, piel de jazmín, y el clamor guerrero de diezmil alas de gaviotas mancas intentando volar, dispersas, a la vez. La sincronía voraz tornaba irrelevante a la sinestesia.

Busqué su rostro y me encontré de pronto con sus ojos solos y sin sentido. Evoqué las peras mordidas de a dos, los conciertos de Beethoven con un auricular para cada uno elevándonos unos metros por encima de la patética realidad de nuestro viaje frecuente en tren al suburbano; el aroma inaudito de un geranio rebelde que merecería nuestros piropos y frases de aliento. Ante cada evocación, sus ojos suspendidos se movían prestos. en la dirección y sentido a que la evocación de otros sentidos se traducía. Estaban sus ojos donde sólo los ojos, como donde el rostro prescindiendo de ellos.

Tragué instantes, en que pensé urgentemente acerca de la necesidad de pensar con serenidad. Urgía pensar sereno, qué gracia: tomé algunas herramientas del lavabo, y me dispuse a descomponer la sinrazón en sus partes, para aislar a la urgencia de la serenidad, y tras descartar a la primera, hacer que abrazara la segunda a mi pensar. En eso estaba cuando de repente, sin querer, busqué sus ojos, y los hallé dentro de mí. Me sonrío otra vez al evocar lo que no dejo de pensar desde ese instante: sólo falta que se dé cuenta.

(C)opyLeft al estilo de una carta en botella, iaIr menachem :-)

Sólo falta

De pronto, sin querer, busqué sus ojos y no los vi; no a la distancia relativa de su voz, de su nariz, de la sensación de los vellos suaves de su antebrazo movidos por la brisa a rozar la espalda de mis dedos; no estaban allí donde solían. De lento, sin querer, se fue fijando bajo mis ganas su imagen desojada, su imagen toda ya no diciendo más -y acaso no habiendo dicho nunca- todo lo que sus ojos me decían.  (Ahora se me ocurre que debió haberme inquietado también que ya no viera -y que acaso nunca hubiera visto-, pero me supo y aún me sabe indiferente). 

Evoqué todo lo que habíamos visto juntos, cuando lográbamos cerrar los ojos al mismo tiempo y sincronizar las ganas. ¡Vaya de colorantes artificiales que usábamos entonces! Veíamos cosas en fucsias y turquesas imposibles, en semitonos que habrían desbordado a la prehistoria de photoshop. Aromas cálidos y sabores asintóticos de diez, piel de jazmín, y el clamor guerrero de diezmil alas de gaviotas mancas intentando volar, dispersas, a la vez. La sincronía voraz tornaba irrelevante a la sinestesia. 

Busqué su rostro y me encontré de pronto con sus ojos solos y sin sentido. Evoqué las peras mordidas de a dos, los conciertos de Beethoven con un auricular para cada uno elevándonos unos metros por encima de la patética realidad de nuestro viaje frecuente en tren al suburbano; el aroma inaudito de un geranio rebelde que merecería nuestros piropos y frases de aliento. Ante cada evocación, sus ojos suspendidos se movían prestos. en la dirección y sentido a que la evocación de otros sentidos se traducía. Estaban sus ojos donde sólo los ojos, como donde el rostro prescindiendo de ellos. 

Tragué instantes, en que pensé urgentemente acerca de la necesidad de pensar con serenidad. Urgía pensar sereno, qué gracia: tomé algunas herramientas del lavabo, y me dispuse a descomponer la sinrazón en sus partes, para aislar a la urgencia de la serenidad, y tras descartar a la primera, hacer que abrazara la segunda a mi pensar. En eso estaba cuando de repente, sin querer, busqué sus ojos, y los hallé dentro de mí. Me sonrío otra vez al evocar lo que no dejo de pensar desde ese instante: sólo falta que se dé cuenta.

(C)opyLeft al estilo de una carta en botella, iaIr menachem :-)

*** מסעדת פייסבוק והמוביל הקטן ***

האלוהים יודע שאיוושע. קוראים לי נתן, נתן "שורוק", כי אומרים שאני הולך תמיד באלכסון.  אז מה הקטע? התפריט עמוסה וצפופה; אמרתי להם את זה אלף פעמים ולא שומעים.  פשוט המגוון האדיר נראה כפירורי כלום ערומים באופן שאתה יכול להתרשם מהגבעה אך לעולם לא מחולותיה כי הכל נראה כבר אותו דבר, ואי אפשר לבחור כי אפילו אם תטרח לקרוא, כל כמה דקות תשים לב שכבר שכחת את ההצעות של  העמוד הקודם. 

אז מה אם סעיף אחד הוא פולקעס של הודו ברוטב חמוץ-חריף צהוב, וסעיף אחר סתם ככה נבחר באקראי הוא ממרח חסה-אבטיח-אפרסק מתוק וסמיך כליווי לסופגניות?  פשוט בצפיפות הזו אף אחד לא רואה את ההבדל: קרה פעם שמישהו הזמין במקום מנת אוכל שיפוצניק שבטעות החותמת שלו היתה רשומה בקצה תפריט. והלקוח אמר, ברצינות רבה: "בבקשה, מנה אחת של  הדבר הטעים הזה", ומרוב בלבול ויאוש של המלצרים הביאו לו לשולחן את השיפוצניק, שהזהיר אותו בקפדנות: "יש לך רבע שעה, אדוני, ליעוץ שתחפוץ לקבל ממני".

זה  פשוט בלתי אפשרי. חתמו אתי על חוזה כדי שאתן להם יעוץ מקצועי איך ליעל קצת את המסעדה; אבל הם רק מצפים ממני שאפתור להם את תוצאות השיגעון בלי לעגת בגורמים הקדושים למצב הבלתי נסבל.

אז החלטתי לנהוג בעקיפין. ממילא, אי אפשר לקרוא את התפריט, מודפס על שמונה עמודים בגוף 9. אז לא נגעתי בו, אבל שמתי שלט בדלת, לבן על כחול, עליו מוזעק "במקום לצלול בתפריט, עדיף לבקש את המלצת המלצר", והעברתי למלצרים סדנא של כלים להחליט מה להציע לכל סועד על בסיס ההתרשמות הראשונית ממנו.

התוצאות היו ממש קטסטרופה, או שפתחו פתחים לתודעה נבונה שלא נפתחו מעולם קודם. למישהו שחלם על סטייק שמן טיפה שרוף הציעו סלט יווני, ולמי שידע בהחלט שבא לו חביטת ירק מלווה בקצת חסה ועגבניות ועם רוטב על בסיס קוטג' וזעתר בצד, המליצו אותו סלט יווני. אני הייתי שם, ואני זוכר, הרי היה רק לפני שבועיים. הלקוחות, טרם נתהוו לסועדים, החלו לשאול שאלות למניעי ההמלצות. ומצאתי לפתע את עצמי מתרוצץ משולחן לשולחן, בנסיון להציל את המצוי, נותן תרוצים למהלך הכביכול שכלי שהוביל למלצר להמליץ, למשל, לזוג זקנים שמורים היטב רזים ורגועים, רבע כבש על האש עם רוטב חריף-אש מלווה בתבשיל המכיל את כל הקטניות הזמינות מוכנע טעמן על ידי תערובת של כמון וקרדמומו, זה שקוראים לו גם ג'ל, ועוד טיפה שום. וזה גרם למצבים מהם למדתי עקרונות שקשה להאמין שיתנו לי לישון לעולם.

-  סליחה, אני רוצה לדעת מה ראית בי כדי להחליט שההכי טוב בשבילי הרגע זה שניצל אנשובי טרי עם צ'יפס ורוטב חרדל. נורא מסקרן אותי כי מעולם לא אכלתי כזה דבר ואולי עשרים שנה לא טעמתי דגים...

- אדוני -חייכתי לו כאילו הולך להעניק לו פרס-: זו בדיוק הנקודה! רואים עליך שלא נהנית ממעדני דגים המון זמן, והגיע העת שתתענג באנשובי שלנו! אתה בטח לא תתחרט!

ואז כעבור כמה שניות, בשולחן אחר:

- מה, אתם מגרילים סתם מה הולכים להמליץ? איזה מין משחק זה? אני צמחוני, והבן אדם הזה בא להציע לי קציצות הודו ממולאות בממרח כבד אווז, אפילו בלי ששאל אותנו כלום...

- אדוני -השבתי לו בתקיפות-: זה בדיוק הנושא! המלצרים שלנו עברו התמחות דייקנית ביותר. ורואים בפניך שחסר לך ברזל, בעיניים רואים לך את גירעון עמודי קלסר, ובכלל אתה נראה רזה מדי. כאן אנחנו דואגים לטוב לך, רוצים שתהיה בריא ושמח. ועל כך, המלצר שלנו המליץ לך את ההכי מתאים כדי שתחווה שיפור מהותי במצבך הכי מהר!

ואז לקפוץ לעוד שולחן סביבו יש כבר התלהמות ניכרת:

- שולם לך, אדוני היקר. אני האחראי על השירות במחבוא המנעמים אליו צדקת להגיע. אני מבין שמשהו, איזה משהו קטן שבטח אוכל לתקן לאלתר, הפריע לך כנראה. איך אוכל לעזור?

- אתה מבין! מה הולך פה? אני מבקש תפריט, המלצר מביא לי ומתחיל מיד לדבר, להסביר לי שלא כדאי לי מהתפריט, שהוא יודע בדיוק מה מסתתר מאחורי כל שם מוזר שם, ושעדיף לי להתייעץ אתו ללא תוספת תשלום. אז אמרתי לו "בסדר, הצע". הוא מתרכז בי, עושה כמה מואקות עם הפרצוף, מרים אצבע מיד ימין, מכוון אותו אלי ואומר: "אתה חייב לטעום את האבוקדו המפולפל שלנו, עם רוסט-ביף בליווי גריסי פנינים ברוטב פיצה, ובצד לשים קברנה פראנק מיוחד מחבית ארז שהולך בדיוק עם האוכל שהזמנת". ובלי לחכות אפילו לסימן ממני רץ לו וכעבור דקה וחצי הביא את הצ'יפסים עם ביצת עין מעל האלו, דוקא טעים; ואין לי מושג מה הולך פה, אני רק רוצה כרגיל לבחור ולהזמין, לקבל ולאכול בשקט בלי התערבויות משונות, ומדי פעם לחבק ולנשק אותה -חיש חיבק את הנערה הצעירה ממנו בהרבה אשר ישבה בתמיהה בפניה בעוד מבטה ביטא הערכה והערצה לגבר שעל ידה-.

- בשם כל הצוות שלי, אני מתנצל ומבקש את מחילתך. אנחנו פשוט משתדלים לשדרג בהרבה את רמת השירות ללקוחות הנכבדים שלנו -השבתי בלי להזיז מעליו את עיניי השופעות תחושה של רצינות מוגזמת-. יגיד נא לי אדוני מה תרצו לאכול.

- משהו מענג ומעורר רצון להשתעשע הרבה -אמר, וסימן לי עליה בחשאי בעיניו-.

-  אז אציע לך, ללא כל ספק, את הסלט היווני המיוחד שלנו, מלווה בביצים המצופים פירה ומשנוצלים הבלעדיים שלנו, ביחד עם קאוה ספרדי מבעבע וכמעט קפוא שיעשה לכם דיגדוגים בבטן....

כמעט אנחה מתחושת הצלחה ואז אני שומע מעוד שולחן על יד:

"אבל תגיד, מה קרה פה, השתגעתם?!"

- סליחה, אדוני, אשמח לדעת מה הפריע לכם ולתקנו בזריזות -קפצתי אליהם בפרצוף של קרח כולו שברירים והתחייכתי עם שפתיים בנויים משיש-.

- מה הפריע?! כמעט חצי מהלילות אני יושב לי פה נהנה מהפסנטרן שלכם, וסועד לי ארוחה כמעט תמיד של פסטה עם איזה רוטב חלבי, ותמיד אני לוקח כוס אחד או שניים של היין האדום של הבית. כבר שנים אני אפילו לא מבקש תפריט, כי טוב לי עם החצי קביעות הזו ואני נהנה ממנה. אבל מה? היום אני מגיע, ואדון פרס המלצר שמכיר אותי שנים, לפתע אומר לי שיש לכם שיטה ונוהלים חדשים ולא חשוב מה אני מזמין תמיד, עכשיו הוא חייב להציע לי. אני המום, חושב מה להשיב, ואז הוא ממשיך: "אני ממליץ לך לקחת קרפלח תפוחי-אדמה ברוטב פטריות שמפיניון, ויין שירז רוזה 2007 ולקינוח קפה עם קצפת וקינמון מלווה בשני קרואסונים ממולאים בגלידה של קרם נוגט". ואני לא בדיוק מבין מה הוא רוצה ממני, ורק מרגיש בזבוז בכך שאינני יכול להקשיב לקטע של בהטובן שמנגן כרגע הפסנטרן.

- סליחה, אדוני, אני מבטיח שזה לא יחזור לקרות. מה תרצה לסעוד הערב?

וככה כל הערב, אחד אחר השני. 

חצות הלילה. שם במשרד בפנים, סוגרים קופה. המלצרים והטבחים עסוקים בנקיון, ואני שואל את עצמי מה באמת קרה היום.

לפתע, צעקה מעבר לדלת של המשרד:

- שורוק! בוא הנה!

נדהם, שקלתי איך לתרץ בפניהם את הכישלון החרוץ. חמוש בחיוך שיש המספר מיליון של היום, נכנסתי למשרד. תום ודום נראו דוקא שלווים ומרוצים, קשרי עניבותיהם מפורקים, וישבו להם בנוח על פינות שולחן העבודה. שאלתי:

- במה אוכל לעזור?

- אתה יודע מה קרה פה היום? -פתח דום

- טוב... נסינו לראשונה שיטה מהפכנית לשירות הסועדים..., ו

- לא, לא זה: מה באמת קרה! שב, נספר לך.

ואז דום התחיל לקרוא מתוך מחברת החשבונאות:

- מכרנו 96 מנות של סלט יווני כנגד הממוצע של 7 לערב, כאשר מדובר על אחת מהמנות ההכי רווחיות שלנו. סועד ממוצע אכל בשווי 20% יותר, בלי שנעלה כלום ברשימת המחירים. ובזאת, סועד ממוצע בילה אצלנו זמן שליש יותר ארוך. 

תום קטע אותו בהלהבות: 

- ולא רק זה. אנחנו ערכנו מבחן בעצמנו: במשך כל הערב עמדה דיילת בדרך אל היציאה ובקשה להקליט מכל סועד שהולך כמה מלים לגבי החוויה במסעדה. ואמנם היו המון מקרים של תמיהה מסוכנת במשך הערב והתלהמות התחלתית מול השיטה הזו שלך, תוצאות החקר היו חיוביות מאוד, של הערכה והערצה עם המון הומור.

ואז ניגשו שניהם אלי וחיבקו אותי ביחד תוך-כדי שהחלו לצחוק בקולות. העולם הסתובב לי בראש, רק לבן בעיניים, והלשון נטה בכח להידבק לחיך. 

- אנחנו רוצים להציע לך חלק בבעלות המסעדה -אמר תום בלהט- ולהוסיף עוד משכורת שווה לנוכחית לרווח החודשי שלך.

- ולצרף אותך לצוות, למטבח העסקי הפנימי שלנו -הכניס תום-, ליצור ביחד כל מיני מהפכות בשוק.

אז ככה: כפי שציינתי, זה היה בדיוק לפני שבועיים. שוחחנו, נשאנו ונתננו במשך יותר משעתיים לאחר שהתגברתי על התדהמה, ולמחרת הייתי בעלים של קצת יותר משליש המסעדה, וחלה עלי האחריות על.... שיהיה לנו נסים כל הזמן, שתודעת המציאות אצלנו תתהפך מההגיון הבסיסי המוסכם, שיקרה באופן תדיר ורציף שסתם טעות משוך עד קצה ההגזמה האפשרית יהפוך לגילוי והישג אדיר, כמו שהבין הפילוסוף הגל שצריך לקרות. הוא הבין, אבל לפחות בעולם בו הייתי צפוי להשפיע, אף אחד אחר לא הבין, ובטח לא אני. 

מיד בבוקר, דרשתי מכל המלצרים והטבחים להגיע שלוש שעות יותר מוקדם, לסדנא מתקדמת בפיתוח השיטה היחודית שלנו בשירות הסועד. שם, הכנתי אותם להבא. צריכים להיות מוכנים להגיש כמות דמיונית של מנות שעד עכשיו כמעט אף פעם לא הכנו. צריכים לזרום עם הסועד, בראש ללמוד את אופיו, ולא להפסיק למשוך מידע עליו תוך-כדי שיחות אגב הזמנה או המלצה; ואז ללמוד את מצבי רוחו ולנסות מתכונים של טעם וצבע נכונים למצב הרוח והבריאות של כל אחד. נחוץ להיות הכי ערניים לכל אורך המשמורת ללא הפסקה; וכדי להקל על זה, פתחתי מבצע של תה עם פילפל שחור (לבד, עם סוכר חום או עם דבש) בחינם לכל הצוות לכל אורך זמן העבודה. כצפוי, הגיבו במעין אדישות שובבה: ידעתי שקלטו בדיוק איך אפשר להינות מן האתגר. 

אבל הייתי כבר בתוך המנהרה, חופר בקצב המכפיל את עצמו כל רגע. פתחתי מכרז לחברות מתאימות שתרצינה לשתף פעולה בתכני ארוחות וארוכות של סועדינו. ואז גוייסו לצוות כמה דיילים וכמה דיילות, בכל מגוון אבות-הטיפוס של חן ונפש ומידות גוף; כולם וכולן מומחים בכל המבצעים החדשים אשר ייזמנו להעשיר את החוויה והתועלת לשהות האורחים אצלנו. זה פעל באותה שיטה בה מכרנו מנות אוכל: לפי הפרופיל הכוללני המעודכן של כל לקוח שהיה מתעד עם כל שולחן שנאכלס כל מלצר, היינו מחליטים איזה מבצע לשלוח אליהם, על ידי מי מן הצוות, ומתי עדיף בנותר מן הסעודה. ולפעמים, אפילו עשינו מבצעים משולבים, כגון "ההמבורגר ברוטב מלון ודבש חריף יעלה לך חצי אם אתה קונה את הבושם הזה" וכן הלאה.

ביום החמשי של הטירוף הוספנו עוד משמורת, ולא ישנתי שלושה ימים בין הריקוד השוטף לבין האימון של צוות חדש שלם. במלאת שבוע תום ודום היו כבר בשמחה היסטרית, שיכורים מהשפע המטורף הזה. כמו בסערת הוריקן, ביום השמיני קנינו בניין שתי קומות צמוד למסעדה, ובמבצע מדהים, תוך יממה אחת, אותו מפעל ליצירת מוצרי פלסטיק הפך להרחבה אדירה והרמונית של המסעדה ומרכז של התנהלות חיים שבבעלותנו, עם קיבולת סועדים כפולה בשמונה. עוד ארבעה עשר צוותים חדשים לשתי משמורות וחצי: פתוח משמונה וחצי בבוקר עד שתיים וחצי בלילה. הוספנו מייד עוד שני צוותי משמורת לשמונה עשר הקיימים, והפכנו את כמעט כל חברי שני הצוותים הותיקים למאמנים ומשגיחים על כל התנהלות הצוותים האחרים.   

ואנחנו כבר לקראת יום השניים עשר. המסעדה מלאה, עוד ועוד סקרנים מגיעים לטעום את חוויית האכילה הגורלית של מנות כולן טעימות: עד הרגע האחרון הם אפילו לא יודעים כמה הסיפור יעלה להם. תוך כדי הסעודה, מקבלים בחינם מגוון שותפים לשיחה כגון יועצים פיננסיים, משפטיים, לרפואה אלטרנטיבית ולעוד מלא אפשרויות, כל אחד לפי הפרופיל המעודכן שלו אצלנו ומצב רוחו המתועד על ידי המלצר. כמובן, כל היועצים מציעים שירותי יעוץ נרחבים יותר בתשלום... ובחרנו לנו את ההכי טובים, כי כולם רוצים כבר להיות אצלנו. 

במשך אותם יומיים הרגשתי שאני כל יכול: יש לי מעבדה אדירה לנסות כל מה שבא לראש, ותקציב בלתי נשלט. שלחתי צוות טלפניות להציע השתתפות מיידית בהצלחה לחברות המציעות כל דבר אפשרי: ביום השלושה עשר, בין סלט יווני למרק גזפאצ'ו לבין גביע שלושת כדורי הגלידה על סלט פירות מעוטר בקצפת פירורי שוקולד ודובדבן, נמכרו אצלנו בנייני דירות ועניבות, קורקינט חשמלי אחד, יאכטות, חופשות בארץ ובחו"ל, טלפונים סלולריים ומכשירי ניווט, ואפילו שלוש מכוניות וולוו. צוותים מכל כלי התקשורת הסתובבו על הבמה, מתעדים ומחפשים את המפתח להבין מה קורה פה, ונהנים מהכיבוד הטעים שאנחנו שולחים להם. אנשים לא רוצים ללכת, ויש תור ארוך להיכנס. בעשר בלילה, קבלנו מהנגריה כמה מאות שולחנות ואלפים בודדים של כיסאות, שמייד מקמנו בחוץ על המידרכה, ובפארק הצמוד מאחורי הבניין הראשון ועל הגג של הבניין השני. 

הרבה מאנשי הצוותים שבמשמרת קראו בדחיפות לבני ובנות הזוג שלהם להתגייס מייד לעבודה, לשום תירוץ משחרר. המשכורות הועלו כל חצי שעה, על פי עידכוני השטח. כל מצטרף חדש לעבודה היה מקבל הוראות בסיסיות במשך עשר דקות והיה יוצא להיבלע בעולם אשר לא הפסיק להתפתח אצלנו, וארבעת צוותי המשגיחים היו עושים כדוגמתי בכל מצב הדורש התערבות. הטבחים כבר לא עמדו בדרישות והתחילו להוציא מנות של מה שקל עליהם ברגע או מה שיש להם כבר מוכן, במקום האלו שהמלצרים שכנעו את הסועדים להזמין. גורל כפול. הלקוחות השתגעו מעונג: אחד רצה דג סלמון ברוטף צלפים, שכנעו אותו להזמין רביולי בשר ברוטב כתום, ובסוף הביאו לו חתיכת אסדו עם בטטות אפויות. ובאמצע, לפי המלצת בעלה של אחת מהמנקות ששירת את שולחנו, קיבל יעוץ של מומחה בפיתוי נשים וקנה לעצמו מכונת גילוח, זוג גרביים חורפיים וכלי נגינה מבאלי עשוי מבמבוק ומיתרי פח. אחר קיבל בארשט (מרק סלק) קר עם שמנת חמוצה במקום הצוקיני הממולאים בבשר מתובל ששוכנע להזמין במקום הפסטה בפסטו שרצה; ולאחר כמה דקות שיחה עם אחד מהקואוצ'רים שלנו, בין הקינוח לקפה הראשון עם עוגה על חשבון הבית, קפץ לאגף ההלבשה שהרמנו באוהל על המידרכה מול הבניין השני וקנה לעצמו חליפה ונעליים, וחולצה בצבע סגול ואפילו כובע.

שתיים וחצי בלילה, רק אתמול. בארבעה עשר תחנות רדיו -לפי משרד התקשורת ששכרנו יומיים קודם- המליצו לבוא אלינו מייד. עכשיו. אזעקת צבע אדום במטבח, בכל שטחי האירוח, רק לא במשרד פנימה כי תום ודום כבר חצי רדומים צוחקים עדיין, שיכורים מהיינות ההכי יקרים בשוק, מחובקים בשקים מלאים מזומן וצ'קים ושוברים של כרטיסי אשראי. כולנו מתמוטטים, צוחקים מההזיה וכמעט בוכים מעייפות. ברבע לשלוש הגיעו סוף סוף השלטים הזוהרים (שילמנו עליהם כמעט כפול ארבע בגלל החיפזון) בהם הודענו, למשל: "זמן המתנה צפוי למנה: שעתיים ו53 דקות" או "בזמן שאת ממתינה, לחצי על הכפתור הוורוד בין הכפתורים שסביב האגרטל על השולחן, ויועצת יופי תקפוץ אליך לחלוק כוס יין לבן קר לאפריטיף". כל רגע היינו יוצרים משהו חדש, מקימים אנשים מהמיטה באופן בהול תמורת עלות מופרזת, ומצטיידים מיד בכל הדרוש לראיון החדש.

בארבע בבוקר, הכל יצא משליטה. לפני הפיצוץ, הספקתי להכריז ברמקולים על סדנת בישול חפשי: כל אחד מוזמן להיכנס לאחד המטבחים ולהכין לעצמו מה  שירצה, ולפני שהולכים, פשוט לוחצים על הכפתור האדום שבאמצע הרולטה האלקטרונית ששמנו בכל יציאה אפשרית (לאחר שכמובן, הרמנו גדר העוקף את כל הפארק הציבורי והמידרכה לשתי צדי הרחוב), וממנה יקבל את הסכום אשר הוא צפוי לשלם; בפתחים שמתחת לרולטה מכניס מזומן או צ'ק או כרטיס אשראי, מקבל את מה שצריך, והשער נפתח בפניו. הספקתי גם להודיע שהרולטה מתוכנתת להפוך את התוצאה מדי פעם ולתת סכום כסף כלשהו לסועד במקום לגבות ממנו כלום.

המונים קמו מהשולחנות והתחלקו בין כל המטבחים ובין כל הרולטות. החוויה היתה מאוד דומה בשתי האפשרויות.    

עוד מעט זריחה. רוב החבר'ה שלנו ישנים בכל פינה אפשרית. קהל ממשיך להגיע לכל מוקדי הפעילות. כלי התקשורת הערים לא מדברים מלבד עלינו. אמבולנסים וניידות משטרה מסובבות את השטחים הכבושים, כדי למנוע כל התרחבות נוספת. ואז, בדיוק כשהקרנות הראשונות של אור השמש לטפו את מצחי, עמדתי לבד, על הגג של הבנין הראשון, בו כל הסיפור הזה התחיל רק לפני שבועיים. ראיתי לפתע אימפריה אנרכית ורווחית נורא, כלי מהפכני ומסוכן לממסד המסוגל לנהל במקומו את חיי התושבים. ובדיוק הגיעו אז האנשים האלו מהבנקים וממשרד התיירות והבילוי ומהעיריה, כולם ביחד, פניהם מתוחים וכמעט אצל כל אחד הוורידים והעורקים בולטים בגרון ובמצח מיתר לחץ. הזהירו אותי לבל אנסה אפילו לסרב, ואז הציעו לי סכום עתק תמורת החלק שלי במסעדה, ועוד התחייבות לקיים סדנאות למשך שלוש שנים בחברות שלהם בבלעדיות... כמובן, לאחר חצי שנה של חופש. נודע לי במיסרון לפני חצי שעה שאותה עסקה עשו עם שותפיי, ומכולנו דרשו גם, לאורך שלוש שנים, זמינות להתייעצות במסעדה לכל דבר.

אני נתן, נתן "שורוק", כי אומרים שאני הולך באלכסון. הגעתי לפני שעתיים לחדר במלון המפואר שהזמנתי לי כבר בבוקר, מספיק רחוק וגם קרוב למסעדה.  העולם מסתובב לי בראש, רק לבן בעיניים, והלשון נוטה בכח להידבק לחיכי. משעמם כאן. עכשיו, לפתע, אני יודע הרבה. ואת אינך, שאספר לך, ואז אני נשכב לאט, עוד מעט צהריים, על מיטה מלכותית שוממה, כאילו מוודא במבט סביב  שאף אחד לא רואה, חובק כרית, ופותח בבכי קצת עצוב, נורא שוחק.

********************* endless by nature

*******  Copyleft http://facebook.com/iairmenachem  http://menachemedia.blogspot.com  http://cafe.themarker.com/user/448435/

  

  #פייסבוק #ראיון #יצירה #מזל #גורל #תיעוד #עתיד #שליטה #שלטון #רווח #עסקים #יחסים #אהבה #נדיבות #זולת

*אם רק יכולנו להיפתר מנדב*

אין לי אח שיקראו לו נדב, אבל אילו היה לי אח שקוראים לו נדב, אולי בעצם היינו מכנים אותו נדי או כל שם חיבה חמוד אחר, ואז אולי כל פעם הוא היה גוהה משמחה והיה לו נורא טוב אתנו. 

ואז, כמו כל פעם שטוב לך עם מישהו, הוא בטח היה מתחיל לחלום ולדמיין דברים יפים, כגון שיש לנו עוד אח שבאמת איננו, ויש לו שם יפה אבל מכנים אותו בשמות חיבה כל הזמן כדי להרבות את שמחתו המתוקה עד השמים.

אבל אם היה מתחיל לדמיין יותר מדי רחוק, היינו מתריעים לנדב שלנו לבל יגזים, כי מספיק טוב ברוך השם כל מה שיש, ולא נראה לנו בסדר לחיות כל הזמן כאילו במציאות מדומיינת, כאילו בציור שבתוך הלב, כי אז שוכחים להינות מכל מה שבאמת יש לנו, שוכחים לפרגן לאוהבים אותנו, ויכולים אפילו לשכוח מלעזור למי שצריך; וחבל, כי ככה בסוף לא נותר כלום.

באמת, אין לנו אח שקוראים לו נדב. אבל אילו היה לנו אח בשם נדב, מאוד יתכן שעיניו היו ירוקות וגדולות, ואז כולם היו מחמיאים לעיניו ואולי אנחנו היינו קצת מקנאים. אז אולי אבא ואמא היו מנסים לפייס אותנו וקופצים על כל מחמאה לנדב עם מילים יפות על הכישרונות של כולנו, ונדב המסכן, אילו הוא היה קיים במציאות ובטח היה נבון מאוד, היה שם לב שכל המחמאות לכישרונות הן כנגד המחמאות לעיניו היפות ואז היה נעלב טיפה. וכיון שכולנו בבית טובים ומתוקים, אילו היה לנו הנדב הזה היינו מיד מנסים לשמח אותו ובאים אליו להחמיא לו בעצמנו על עיניו ועל קולו הערב ועל כל היפה שבו.

אבל כפי שציינתי כבר מזמן, אין לנו בכלל אח שקוראים לו נדב, וקשה להאמין שיהיה.  

לפעמים, אנחנו יושבים כולנו יחד במעגל ומדברים על נדב שאיננו, וקצת מצטערים עליו שלא יכול לשחק אתנו בחצר או להשתולל עם רובי מים בחוף הים (אמנם בעצם עדיף שאיננו, כי יש לנו רק רובה מים לכל אחד ואין אחד מיותר בשבילו).  וכשאנחנו משוחחים עליו ומתחילים לתאר אותו ביחד, אחד מספר מה היה קורה לנדב בבית הספר יום אחד שהמורה היתה שואלת אותו משהו שהוא שכח ללמוד ואז הוא היה מתבייש נורא ודמעות היו זולגות מעיניו הזוהרות אל לחייו, וכולנו היינו קצת מקפידים על המורה בגלל הבושה של אחינו התמים והרגיש.  ומישהו אחר היה קופץ באמצע הסיפור וצועק: "זוכרים מה היה קורה אם היה לנו בכלל אח בשם נדב והוא היה נופל מהאופניים כשכולנו בעצם רוכבים על סוס?". ומתוך הצחוק על הזיכרון למה שלא היה מעולם, עוד אחד היה ממצמץ ומספר במעין געגוע על יום אחד שאילו 

היה לנו את נדב הוא היה זוכה בשק ענק של סוכריות בהגרלה והיה מבקש מכולנו לעזור לו לחלק את הסוכריות לכל ילד שיעבור במידרכה על יד הבנין.

אנחנו יכולים לבלות שעות עם הסיפורים המרגשים של נדב החמוד. בדרך כלל זה נגמר כשדבי, אחותנו הקטנטנה, מתחילה לבכות על כמה מסכן נדב, שהוא כזה טוב ויפה ותמים, ובכל זאת איננו. ואז אנחנו 

מסבירים לה שנדב הוא אפשר רק שזה לא שאוהבים אותו כמו שאוהבים ילד אחר, אלא שהוא כאילו חי באהבה עצמה, כאילו הוא נוכח בהרגשה שלנו כלפי כל מה שנאהב.

- נו, אתה בא?

- אבל אמא, אני כותב סיפור!

- עשית שיעורי בית?

- כאילו עשיתי, רק בבית אחר

- מה זאת אומרת?!

- אויש, אמא, את לא מבינה כלום. תני לי לכתוב את הסיפור שלא היה, ואז אולי סוף סוף יהיה

- אוף, צריך להזמין לך תור לפסיכולוג

יום אחד, נדב גמר לנו את הסבלנות. הוא איננו, ובכל זאת אי אפשר לא לפגוש אותו כל הזמן. אותו בוקר, אמא התבלבלה וכשהכינה ארוחת בוקר לכולנו, הגישה מנה אחת מיותרת, שלא נועדה לאף אחד 

מהנוכחים. צפינו אחד בשני, ובלי להוציא מילה, ידענו שידענו מה קורה. קצת רעדנו... וקצת היה חם ושמח בלב. שוב, בהסעה לבית הספר, הנהגת טעתה בספירה וסיכמה שאנחנו שלושה עשר... כשבאמת, רק שניים עשר היינו. תחושת המוזרות לא הפסיקה לגדול ולהתגלם לאורך כל היום: מקום ישיבה ריק בחדר האוכל ואף אחד לא נעדר, מאפה אחד לכל ילד בהפסקה ומאפה אחד בודד מביך בסוף השקית, 

שניים תחת כל מטריה בדרך הביתה ואני לבד בשלי. כשאמא אמרה לילה טוב וכבתה לנו את האור, קפצנו כולנו מהמיטות, התיישבנו על השטיח הורוד, ונבהלנו ביחד על הנוכחות המחושית כמעט וחדשה של האח שאין לנו בשם נדב. היעדרו מהמצוי בלטה הרבה יותר מהנוכחות שלנו עצמנו. ובכן, הסכמנו פה 

אחד שצריך בדחיפות לשלוח את נדב למקום אחר, שיניח לנו קצת לחיות ברוגע. ומאז, לא עזב אותנו לעולם.

- אתה רוצה לשתות?

- כן, אמא, איך שאת כבר יודעת, בשתי כוסות בבקשה

- מה השיגעון החדש הזה?

- אמא! אל תעליבי את מי שלא יכול להשיב לך!

אני יכול לומר בוודאות שבאמת, אין לנו שום אח בשם נדב. אבל אצלנו, הוא חי הרפתקאות שכאילו נכנסות בדיוק בחללים הפנוים מכל תוכן בחיינו. לפעמים מתנהג לא כל כך טוב, בניגוד אלי. פעמים, בניגוד אלי, הוא מתנהג מעולה. אפשר לגלות אותו בין קלעי החצר שומר על התאנים הקשים ועל ניצני השושנה. הוא נח מתחת למיטה או בתוך השרוולים של מעיל החורף הישן שכבר שנים שוכן לו בתוך הארון ללא מעש. ועדיין, בכל משחק ובכל שיחה, כל כך בולט שאיננו!

רק הספקתי לומר לך את השורות האחרונות האלו וברחת.  אומרים הגדולים שהתבגברתי לאחרונה; אולי כי רואים שאני סובל. ואת יודעת שרק את יכולה לגאול אותי, להוציא ממשכנות הדבש העמוקים בלבי את הנדב הזה שלי שיתלבש כאור חדש בחיים, במקום הרחש החיוור הזה המציין את רוחו ללא ממש בתוך הצל. 

- אמא, אני מוכן

- אז חיש, בוא נחזור!

- אבל אמא! איך נחזור אם עדיין לא הלכנו?

- הפעם רק נחזור, בהזדמנות אחרת אולי גם נלך

- בסדר, אבל לפחות הביאי איתנו קצת צבע וקצת ריח, שלא נרגיש הבטן ריק.

-------------------------------------------- endless by nature

מלך על הבלתי נמנע כי אוהב

חשבתי שאולי אסתתר מאחורי תרוצים קלים, או שאתפלפל על הבלתי נמנע בהיגדרו כנשוף הנפש באנחה כשהמוח מפסיק לרגע להטריד. 

הבחנתי, הבדלתי בין השתיים. והבנתי שעדיף להשכיל כמשולים בזוהרם לרקיע, להיתלות משמי שמי קדם, להימלט ממשיכות תהום, ומתוך תבונה מעובדת בפינוק תדיר, להמשיך להיעשות בגלוי לפי הנרגש כהכי טוב; בלי להפסיק לרגע את הביקורת העצמית. לחיות כמו מ-ל-ך, בו ה"מ"וח קודם, ה"ל"ב מפתח, וה"כ"בד יודע כבר מהו טוב, ודואג לשרידה של כולם. 

אז נאנחתי לרווחה, לפני דקה או שתיים. וחמוש חיוך ענק, באתי לשתף עוד אופן אחד לביטוי מסקנות חיים שנתהוות לאקסיומות, נקודות התחלה ותכלית.

ואת הכל אפשר לסכם גם במילה "אהבה", בה האל"ף, האיחוד המצופה והדוגמא לו, עומד בראש, ומתחתיו שני ההי"ם, שני קטבים שווי-ערך, מחוברים בקשר ה"ב", הבית, המספר הזוגי הראשון המסמל כאן דרך הלוך וחזור תדיר, דו-כיוון, רצוא ושוב.

היו היה פעם לפני שנים רבות דבר שאיננו. אך אנוכי הקטן, ישני; ישני כי ישך. וזה מדהים וזה נפלא וזה שווה הרמת לחיים :-)

לך שער לא זניח :-)

cual si abulia, vistiendo naturaleza en acción
אף מתחזה לעצלות, אך היא טבע הבריאה פעילה במיטבה
desde aquí, templo oculto por la construcción en que vivimos, nos abocamos a crear cada día
מכאן, מקדש המסתתר מאחורי כתלי הבניין המכיל את חיינו הגלויים, אנו מתייעדים כל יום ליצור בטוב
"Si ves la puerta, será que te toca cruzarla"
אם נגלה לך השער, זה בטח סימן שעליך להיכנס לעברו

facebook.com/iairmenachem

ראש חודש תמוז: קצת קבלה מגרה ליום הנוכח :-)

תמוז היום. כדוגמת שם האליל הבבלי דוקא של הפוריות, כנגד אותו אליל, שם החודש שלנו.

ורמזים גנוזים בתוך השם הזה. זוג אותיותיו הראשונות, במילוין תיו מם, שוות בגימטריה 496, בדיוק כמו הספירה הנקראת "מלכות", הכלה הקוסמית, השכינה, היום השביעי והשנה השביעית: רובד העשיה בטוב מתוך השתקפות האור מלמעלה בחושך הממילאי לנו. רובד התשוקה הנשית אצל כולנו.

האות השלישית נקראת ואו = 13, מספר "אהבה" וגם "אחד". יש תשוקה לאהבה ולהתאחדות העולה מההכי יפה בגן, חבצלת השרון, שושנת העמקים, לכיוון האות האחרונה של החודש: זין, בגימטריה 67 כמו בינה, דוקא בינה, רובד השמים והחתן הקוסמי של שיר השירים החושק בבריאתו להתייחד עימה למשוך אותה אליו.

ת"מ יקריב את מימי תשוקתו דרך ווי האהבה להתקבל בזרועות הבינה המושלמת, לשרתה, להיכלל בה, להוות יסוד לתיקון הבריאה כולה.

לאחר תמוז מגיע חודש אב, חציו אבלות עליה נאמר שתתהפך לעתיד לבוא בשמחת גאולה מושלמת. קל להבין שכל התשוקה לאהבת אמת המאפיינת את תמוז היא היא המובילה למהפך. וכן יהיה ללא ספק, אצל כל המאמין שבידיו המעשה והברכה תשרה :-)

העבר יקר והעתיד שמח, והנוכח תמוה

כבד מתחת לירח וקל מעמקי היער. העבר יקר והעתיד שמח, והנוכח תמוה. 

שושנה קמה לתחיה לאחר שנתבטאה ללא עתיד. שפתיך,

נתחזו לרדומים בעוד דובבו ללא הרף אמרי זמרה וזמורה.

ואנוכי, רואה בפניך את הים; הוזה את הים לרצות פניך.

libertad jasídica desde Richard Bach

albalearning.com/audiolibros/juansalvadorgaviota-01.html


"-Empezarás a palpar el cielo, Juan, en el momento en que palpes la perfecta velocidad. Y esto no es volar a mil kilómetros por hora, ni a un millón, ni a la velocidad de la luz. Porque cualquier número es ya un límite, y la perfección no tiene límites. La perfecta velocidad, hijo mío, es estar alli.
Sin aviso, y en un abrir y cerrar de ojos, Chiang desapareció y apareció al borde del agua, veinte metros más allá. Entonces desapareció de nuevo y volvió en una milésima de segundo, junto al hombro de Juan.
-Es bastante divertido -dijo."

de Juan Salvador Gaviota, expresado por Richard Bach, al fin del capítulo 5. digno de "Mundo Grid" :-)

 y luego, para explicar la esencia de la jasidút, de la vida sensata que produce a los conjutados de borges, del culto a lo bello que es verdad: "-Puedes ir al lugar y al tiempo que desees -dijo el Mayor-. Yo he ido donde y cuando he querido. -Miró hacia el mar-. Es extraño. Las gaviotas que desprecian la perfección por el gusto de viajar, no llegan a ninguna parte, y lo hacen lentamente. Las que se olvidan de viajar por alcanzar la perfección, llegan a todas partes, y al instante."

hasta que por fin, en el capítulo 11, dirá el rebe Juan Salvador: " No creas lo que tus ojos te dicen. Sólo muestran limitaciones. Mira con tu entendimiento, descubre lo que ya sabes, y hallarás la manera de volar". violà! 

y aún dentro del camino de multiplicar por menos uno u sublimar lo oscuro en pura luz, acaso aquí una pista al servicio del desafío:

 "Una profecía, en sí, no tiene importancia; depende de si consigue apoderarse de ti. Mas si lo consigue, queda demostrada y por lo tanto se cumplirá".
http://albalearning.com/audiolibros/mann/muerte.html

La muerte - Thomas Mann - AlbaLearning Audiolibros y Libros Gratis

albalearning.com

El mar está gris y tranquilo, y cae una lluvia fina, triste. Cuando lo vi esta mañana, me despedí del verano y saludé al otoño, al número cuarenta de mis otoños, que al fin ha llegado, inexorable. E inexorablemente traerá consigo aquel día, cuya fecha a veces recito en voz baja, con una sensación de...

אם המצוי הוא חומר גלם לרצוי... :-)

יש. לא אין. אין אין. עם זה ברור, רק חסר להיוודע למיקום היש ומה טיבו. להיתחפר. ככל שהחיפוש יעמיק בתוכך, יותר יתגלה לעיניך היש הטוב גם סביבתך, בתפיסת שטח גוברת, בעולם החיצוני לך. לפום העומק, האורך והרוחב. הרבה טורח נדרש ממך עד כאן. אך הגובה, המנוף, תלוי לך ברצון, באמונה בתכלית, ביכולתך לתענוג 

Sin sustos: Quiero en tí que todo hable de amor a tí

Espanto. Pensado en hebreo, behaláh בהלה. Apenas entré a casa, tras un fin de semana largo de deleitable encuentro familiar,para el que subimos con mis hijas pequeñas a Ierushalaim.

Dije espanto, behalah. La casa grande y bonita está como atorada, caótica, a medio desarmar. Quedan tres días para completar la mudanza a la nueva morada, más pequeña y más mágica de lo que ésta pudo haber sido.  No hay ningún modo razonable en este mundo de que yo logre trasladar mi vida un kilómetro hacia el este en tiempo y forma y de modo completo... un desafío en el que sin duda triunfaré, sólo que por ahora no tengo idea de cómo.

Espanto, "behaláh", señalé. Aprendí hace mucho que la revolución del da'at, de la conciencia vital de sí, comienza por ser esencialmente semántica. Sólo dí lo que te sale del corazón, y luego, frente al texto completo, elige algunas palabras a las que asignar un significado diverso del consensuado, de modo que todo el texto se incline y desvíe de la tristeza hacia la felicidad, de la exasperación a la placidez, de la certidumbre endeble a la fe perfecta en todo el sistema cósmico y su determinación de misericordia con justicia para todos quienes practican la justicia, y aman con piedad la caridad.  Hay que llevar a cabo un ejercicio semiótico que ponga distancia entre toda negatividad y mi conciencia.

De modo que me puse a leer mi propio discurso, y me paré en la primera palabra. Espanto; "behaláh". Se me antoja que esta palabra hable de amor. Se me antoja que todo hable de amor. En hebreo, podemos dividir "behaláh" en dos palabras claras: בה - לה  "báh", en ella, "láh", para ella. Esa es la descripción de una situación ideal en el amor, en que el lado masculino proactivo está "en ella", la abraza y penetra todos los niveles de su conciencia; y lo asombroso es que es "para ella" todo lo que él hace, para hacerle bien. No se retiene encerrado en su conciencia de sí, sino que es levado por una metáfora, un salto semántico que convierte al conquistador (que, de hecho, está "en" ella) en hacedor de bien que le hace bien a ella en la sustancia y en la forma, y en el mejor modo para la naturaleza de ella (porque de hecho, hace "para ella").  La probabilidad de una situación como ésta es tan ínfima, que casi no queda mujer dispuesta a creer a lo que ven sus ojos si le ocurre la maravilla. Otra traslación semántica: ella se encuentra con lo que está llamado a desbordarla de bien, y lejos de toda razón, sencillamente se asusta. Se espanta. Behaláh. Las puestas en escena de "bah-lah" (en ella, para ella) dan por resultado espanto, "behaláh". Por si faltara algo al ejercicio semiótico, resulta que el valor numérico de la palabra "behaláh" en hebreo es 42, un número fundamental en la cabalah, que alude a elevación, compleción, endulzamiento, ascensión.

Es bonito que justo comencé esta reflexión en el espanto, "behaláh", cuando me proponía apenas señalar mi sensación ante el paisaje de la casa de la que tengo que trasladar mi existencia en los próximos días. Es bonito que se me haya ocurrido pensar en todo lo recién dicho. Porque cambiar de morada es también una suerte de dislocación semántica, algo como poner tu contenido en otro continente, como enfrentarte al desafío de una metáfora nueva de ti. Este espanto es una joya que debo cuidar con celo, para abrir desde él las puertas de la metáfora nueva en que realizarme de aquí en más. 

Un detalle interesante. "báh-láh", en ella para ella, una expresión de sujeto ausente, vale 42 como dijimos, y alude así a ascención, elevación, en cierto modo incluso atracción. Pero "báj-láj", בך לך que es "en tí para tí", la misma expresión mas con objeto revelado que claramente eres tú, tiene valor 72, igual que la palabra "Jesed" חסד que es piedad, fundamento de los aires de conciencia convenientes para todo éxito en general, y en el amor en particular.

De modo que, a no asustarse ni espantarse :-).  La mudanza se va a realizar, y mi arte de endulzar sentido -tales las alas- en un apenas despertar estará en tí, y para tí.

אל בהלה: בא לי בך שהכל ידבר על אהבה לך

בהלה. רק נכנסתי הביתה, לאחר סוף שבוע ארוך של מפגש משפחתי, אליו עלינו לירושלים מהגליל עם בנותי הקטנות.
בהלה, אמרתי. הבית הגדול והיפה צפוף, מבולגן, חצי מפורק. נשאר רק 3 ימים להשלים בע"ה הובלה לבית החדש, יותר קטן אך עוד יותר קסום ממה שזה יכל להיות. אין אופן הגיוני בעולם בו אהיה מסוגל לעמוד במסימה להעתיק את חיי קילומטר מזרחה בזמן ובשלמות, מסימה בה בטוח אצליח... רק שאין לי מושג איך . לרגע: בהלה, כנ"ל.

בהלה, ציינתי. למדתי מזמן שהמהפכה התודעתית היא בראש ובראשונה סמנטית במהותה. רק תאמר מה שיוצא לך מהלב, ואחר כך, מול הטקסט המלא, תבחר מילים מסוימות להקנות להן משמעות אחרת מהמוסכמת, באופן שכיוון הטקסט המלא יטה מעצבות לשמחה, מעצבים לנחת שלווה, מביטחון קלוקל במחר לאמונה בכל המערכת הקוסמית והכרזתה על חסדים בצדק לעושי צדקה וחסד. צריך לעשות תרגיל סמיוטי השם מרחק בין כל שליליות לביני.

אז קראתי את הנאום שלי ועמדתי על המילה הראשונה. בהלה. בא לי שהמילה הזו תדבר על אהבה. בא לי שהכל ידבר על אהבה. בהלה, בה-לה: המצב האידאל באהבה, בו הזכר נמצא "בה", חובק את בת-זוגו וחודר בה בכל רבדי התודעה העצמית; והמדהים שהוא "לה" עושה, בשבילה, להיטיב לה. לא כלוא בתודעת עצמו, אלא ניכל בהשלכה סמנטית שהופך את הכובש (הרי, הוא בה) למטיב לה, משפיע טוב לה בחומר ובצורה לפי טבעה (הרי הוא לה). סבירות המצב כל כך קלושה שאין כמעט במצוי זו שתאמין למבט עיניה מולה. עוד העתקה סמנטית: היא רואה מה שעשוי לעשות לה הכי טוב, והרחק מכל הגיון היא פשוט נבהלת.מחזות בה-לה גורמים לבהלה. אם היה חסר משהו לתרגיל הסמיוטי, יוצא להיות שהמילה בהלה, בגימטריה, ערכה 42, מספר שמדבר דוקא על העלאה, השלמה, המתקה, שידרוג, בתורת הקבלה.

יפה שדוקא בענין בהלה פתחתי, כאשר התכוונתי סתם לדבר על תחושתי מול מחזה הדירה מימנה אני חייב להעתיק את עצמי בימים הקרובים. יפה שעל כל הנאמר לעיל חשבתי. כי לעבור דירה זה גם מעין העתקה סמנטית, מעין לשים את התוכן שלך בתוך צורה אחרת, להוביל את הנמשל אל תוך משל חדש. הבהלה הזאת היא מרגלית עליה אני חייב נורא לשמור, כדי לפתוח מתוכה את שערי המשל החדש להתגלם בו להבא. בהלה בה, בהלה לה. מעניין לראות: "בה-לה", ביטוי בו הנושא מושמט, שווה 42, המדבר על העלאה, שידרוג, השאה, הבאה בכלל. אך "בך-לך", אותו הענין אך בגילוי, בו הנושא הוא את, שווה 72, הערך המספרי של המילה חסד, יסוד הרוח התודעתית הנכונה לכל הצלחה בכלל, באהבה בפרט.

אז, אל בהלה . הדירה תובל, ואומנותי להמתיק משמעות -אלו הכנפיים- אם רק תתעוררי תשרה אכן בך, אך לך.

משל לחשיבות המרחק התודעתי באהבה Metáfora de la importancia de cosmogonía compartida en el amor

השקיעה המדליקה בהרי הגליל, היום, בירידה מכיכר בני-ברית בשכונה המערבית של כרמיאל לכיוון רח' נשיאי ישראל:

el fogoso crepusculo del Galil, esta tarde>

solo un minuto despues, pero otro punto de vista; y todo cambio. como en la vida.

רק דקה אחרי אך מנקודת מבט אחרת מאתיים מטר קדימה, והכל השתנה. כמו בחיים:

אך לא: זו הזיה! הרי זו אותה שקיעה... שום דבר לא השתנה, מלבד הנקודת מבט שלי, שגלגלתי סיגריה בסיבוב ונדהמתי לראות את המחזה הכל כך שונה כעבור מאתיים מטר. ובסוף עמקי החיפוש אחרי הסיבה למסובב, נמצא רק את הבחירה הקוגניטיבית-תודעתית: השקיעה אותה שקיעה, ואני בוחר איך לחרות אותה בלבי.

¡Pero no!:es apenas una ilusión; si de hecho se trata exactamente del mismo crepúsculo... nada cambió más allá de mi punto de vista, que armé un cigarrillo mientras manejaba la curva, y me sorprendí de pronto al levantar los ojos frente a un paisaje tan distinto apenas doscientos metros después. Y en el fondo y final de la búsqueda de causa desde la consecuencia, resulta que sólo la elección cognitiva juega: es el mismo atardecer, y yo elijo en cual de sus formulaciones grabarlo en mi corazon.

שמחת האוהב בתודעת המאהב - TheMarker Cafe

שמחת האוהב בתודעת המאהב - TheMarker Cafe


מצאתי לי היום סיבה להיות שמח. המצאתי שמחה, שתסובב לי את היום. 
נוסבתי היום, נמצאתי בנוכח זרועותי, הודיתי לראשית מאחרית, ובאמת... לא הספיקה השמחה לבוא לבד כי אותה בקשתי לי כמו שמבקשים את היום לחיות בו, כמו שמבקשים נחיריים באמונה שיהיה אויר; כמו שמבקשים את האהבה. בדיוק, כמו שמבקשים אהבה, שמבקשים מערכת שתאפשר לנו לתת, לשמח, להידבק ולדבוק, לחוות מציאות-על, בה אין המצוי יכול להימנע מלהיות אך נמשל שקוף של הרצוי.

שמחת האוהב בתודעת המאהב

מצאתי לי היום סיבה להיות שמח. המצאתי שמחה, שתסובב לי את היום. 

נוסבתי היום, נמצאתי בנוכח זרועותי, הודיתי לראשית מאחרית, ובאמת... לא הספיקה השמחה לבוא לבד כי אותה בקשתי לי כמו שמבקשים את היום לחיות בו, כמו שמבקשים נחיריים באמונה שיהיה אויר; כמו שמבקשים את האהבה. בדיוק, כמו שמבקשים אהבה, שמבקשים מערכת שתאפשר לנו לתת, לשמח, להידבק ולדבוק, לחוות מציאות-על, בה אין המצוי יכול להימנע מלהיות אך נמשל שקוף של הרצוי.

el truco de "piensa bien y sera bien" por fin revelado :-)

listen to ‘el truco de "piensa bien y sera bien" por fin revelado :-)’ on Audioboo

¿A dónde me lleva Tchaikowsky?

listen to ‘a donde me lleva tchaikowsky?’ on Audioboo

אברא כאדברא בפנימיות 01 - אשליית היציאה המתרחקת

אני הולך בעינים פקוחות. המנהרה נראית הכי אמיתית, הכי "ריאלית"; כך במישוש, ובאוזניים המסלול המיוחד להדים המתרחשים בתוכה, כך לפי הריח הנוטף בכבדות.
כוון עינים במרכז: עומק המנהרה פשוט מיאש... התמקד שם היטב ותחוש במהירות בה היציאה מהמנהרה בורחת לך קדימה. ובכל זאת, ביננו, אני חייב להודות בפניך: התמונה היא דו-מימדית, קימת בשטח: אין עומק כלל. זאת אומרת: אורך המנהרה נקבע בצד שלך, כי במה שתלוי בתמונה, רק צעד אחד שתעז ימצא אותך לעברה. ובינתיים, אני הולך בעינים פקוחות, והיציאה מתרחקת כל רגע.

 

AbracaAdabrá Intimo 01: La ilusión de la salida que se aleja

Camino con los ojos abiertos. El túnel se ve completamente real; así al tacto, al oído la singularidad de sus ecos, así el aroma húmedo y pesado. Fija tus ojos en el centro: la profundidad del túnel es desesperante... mira bien y notarás cómo se aleja de ti la salida más rápido que lo que se mueven tus ojos al buscar. Y sin embargo, entre nosotros, debo confesarte que la imagen es bidimensional: no hay profundidad. Es decir: el largo del túnel está en tí, pues en cuanto a la imagen concierne, con un solo paso que atrevas estarás ya del otro lado. Y entretanto, camino con los ojos abiertos, y la salida queda más lejos cada vez.