iaIr menachem יאיר מנחם: ומקוה המים נקרא ים, והוא חופר עליז בעפרו ובוקע ומבקע את עצמו, להכיל את המים היורדים מן השמים להחיות את הגן. אך המים בים משתוקקים לנשיקת אש מן השמים, משתפשפים טיפין טיפין בהתרגשות לוהבת, מתדגדגים ונתקצפים בכרבולות הגלים אחוזי אהבה משוגעת לקרני אור חמה; מתאדים פרושי כנפיים אל מקור רחמיהם שבשמים. והשמים מבקשים לברך את החומר, את הגשם, ברטיבות מצמיחה חיות מעמקי היבשה. השמים כמהים לפרוץ, להמיס, לחדור את פני הארץ פנימה, עד יוולדו נצני מרום, חוטים של חשק רווי אור רעננים, שרביטי מלכות עטרותיהם כתרי ענן. והמים אשר בים חפוזים להתאדות, להתעלות, להיעלם מבהלת היבשה הדוממה. והשמים רוצים בהם, רוצים בהם בים, בקצה צינורות אינספור מזריקים דם השמים בערקי האדמה בכל טיפה של מים. והמים בים חפוזים להתעלם, להתאדות, כאילו חסרים מים בשמים. ושלום אין. עד שמגיע כזה יום, של עת רצון לערפל המבורך, המטשטש גבולות מאחורי וילון של ענן דק. והמים אשר בים מתעוררים בחיבוקם של השמים, המשמיעים צלילים של נחמה וגעגוע. שזורים ברקמת ענן הדק אשר נמשך עד פני הים, תכשיטי אור לכל טיפה של מים. ניצוצות רצוא ושוב מוצנעים בערפל נוגעים בים, חדוותו מהדהדת, מתיהדת עם הרוח בגלוי; תודעת אדם מתבקשת, אלוהות שתכיל פרי אהבה טרם נברא. כך לעיני צופה התם: המים השוגים בהזיה של אור חזק או של החושך שוטפים אותו מרירים פעם בפעם. כואב לו האור הגדוש בלבו מפני היובש. צמאה נפשו למים הנושבים בים; מים חלולים, נקובים לגלם אור שיתלבש בהם מאחורי פרגוד הערפל, להוותם שמים ברקיעי ים. עד אשר, גם בעל כרחך, אד יעלה בלשון אדם לדלל את האור, ומעיינות תבל יתססו להפיץ מימיהם בשפע, ואף נברא לא יעדר מן השמחה. ובינתיים, זרועות כואבים בידיהם פרושות אל השמים, בתחינה לחנינה, לגמילת מטר של מים חיים מן השמים. והמחזה נפלא: אהבה בערפלי הנפש, מעודנת, עולמה בתוך עולם בתוך עולם, דעת אשר באש בתוך המים. דמעה אחת בוערת הושחלה מן השמים בעיני; אורה מיישר את צעדיי אל הים. #אבראכאדברא #אהוה