iaIr menachem יאיר מנחם: *המניפסט האוטוכראטי*: הממשל שלא ימצא מקום עליו להשתלט, והמקום עליו אין ממשל אשר יכפה את עצמו. באמצעות כולם יוצא לאור מי, וכלל כולם אינו יכול להתעלם ממי. מן הנחוץ שמי יקדים את כולנו ויהיה מודע לעצמו; כך, גם עם כולנו, לא יפסק מי. ומן ההכרח שכולנו ילך עם כל מה שלא מאיים על מי, באופן שבעוד הכלל בר השגה לכולם, הפרט שמור לבחירה המיוחדת של כל מי. #לנסח_את_כל_הסיפורים_מחדש #תורה_של_גאולה ואמרתי אשר "מן ההכרח שכולנו ילך עם כל מה שלא מאיים על מי". אז התורה אינה מצוה עלי להציק לאף אחד שיושב במקומו ואינו מפריע לזולתו. התורה מזהירה אותי לגבי מי שמפר את הגבולות של מי אחר. הנוהג הסדומי משביע רצון בצד הפעיל, ואונס בצד הנפעל. כך כל נוהג של גזל, חמס, או פלישה אל תחום הזולת, הוא בלתי נסבל לעיני התורה, והמצוה השביעית מתוך שבע שנתנו לבני-נח שהם כולנו מכוונת ליצור חברה מבורכת בצדק בקרבה. התורה מצווה למחות -לטשטש עד אין היכר- את זכר עמלק, אשר (דב' כה,יח) "קרך בדרך", היקרה, בא לקרות לך כאילו סתם, דרך מקרה: שלא היה אופן בו נוכחותך תזיק לו או תאיים עליו או על אף אחד אחר בסביבה, ובכל זאת בחר והחליט לצאת למלחמה נגדך אך לרע ללא כל טוב בו. בעקבות כך, במחיוד כאשר אני מדבר על חרות -על הדרגא המרגשת הזו של החופש, שם אינך צריך לחשב באופן הגיוני ומודע את פרשיות הדרכים המוצבות לפסיעתך בכל עת, כי האמת הפשוטה *חרותה* בלבך- אבל באמת כל הזמן מאז שהתורה החלה להתארגן לי בלב, ברור לי הנאמר ב"מניפסט האוטוכראטי": שעל כל מי להיות מודע להיותו מובע מכלל כולם, עד להתהוותו הקואנטית כולם כפשוטו; ובהיות כך, מן הבלתי נמנע שהפרט יעמוד לבחירתו החופשית של כל מי.