זכרון דברים (משל למשלים החוזרים אל עצמם)

בחמש ורבע בבוקר הלכת. כמו כל פעם שאת מפרקת אותנו,
השגעון שלך ביקש חיבוק, ביקש שאני אנחם אותך על מה שאת עושה,
שאאשר, שאסכים למכה שאת מכה אותנו. התכנסתי אל גרעין הצער,
והלכת.

בשש קלטתי שהלכת, שנותרתי לבד בבית שהפכתי למען יכיל שניים.
בשבע הבנתי שהלכת, שאינך עוד, שבמקלחת הבאה ירד ריח עורך מאורי,
ולא יחזור.

בשבע ורבע בבוקר פתחתי בקבוק יין ונזלתי לתוכו: זכרונות, תסכול,
אהבה, כעס, מגוון צבעי הרגשות, חמלה, לעג, רצון לא לרצות עוד,
הכל התפורר קמעה קמעה ונבלע אל תוך המערבולת. שתקתי, וכן
סביבתי שתקה לה מאין כבר מה לומר שיעניק משמעות לבחירתך
ברוח שטות, בשפלות, בהתמסרות לחסר ערך ותועלת ותכלית.

נשמתי נימנמה לה בנדנודים קלים בין קירות בלתי נראים
בעוד לבי שמור ביין, מעכל את החלל הריק שנוצר מבפנים ומחוץ,
את בועת הצער המסריחה וכואבת כה עמוק בקרבי,
את היעדר כל תקוה לאהבתי היתומה, כאילו לא היית כי אם
עקיצה כואבת וזדונית מן השמים, חלום שהעזתי לחלום על אף שכנראה
לא הותר לי לחלמו, ונהפך מיום טוב לאבל ומשמחה לבכי.

נרדמתי בצהריים. כמעט לילה היה כשנעורתי וקמתי מהמיטה
בזהירות רבה, בזחילה כמעט. זהיתי את עולמי, בולט
מתוך כל הנעלם ממני וכואב ודוקר מבפנים.
אינך. לקחת אתך את כל מה שחיבר בין המצוי לבין הרצוי.
העולם שומם. שבתי בבית ה' כל ימי חיי, במקדש החרב,
מזמין לב ושכל טוב בשיר שהולך ונרשם מדמעותי.