תודעה בעבודות תיקון

יום כאלו בהם אני מרגיש כמו הנסיך הקטן, מתהלך במדבר האנושי הדחוס. את הכל אני רואה בתמיהה; אני נבוך אל מול תנועות ידיהם וכל הנמשל מהן, אל מול גווני הגירוי הרועשים, אל מול הזריזות הקדושה בה הולכים לשום מקום בלי הרף. אני רואה אותם פוסעים בבוז על רצפה שכל מיני יהלומים מפוזרים עליה, מחפשים פרוטה בה לשלם על הלחם שמקבלים בחינם. אני מחפש אטומים עם ערכיות פנויה ונכונה לקשר כימי היוצר מולקולות חדשות.

הלחם הוא חינם וישנו בשפע רב, אך המנהג העקש של המשלמים עליו יוצר בו חסרון, והחסרון מפריד ביננו. יש הרבה סוגים של לחם, ועם כולם קורה אותו דבר. אני רוצה ליצור בזמן סדרות כזו של פיבונאצ'י, בה כל רגע הוא בשקיפות תולדה של אלו שקידמוהו והוא גדול מהם; אני רוצה ליצור אותן בתודעה של שניים שהוספתם יוצרת אחדות חדשה, הרבה יותר גדולה ומדויקת, מסוגלת לחגוג מתוכה את שרשרת ההוספות הזוגיות המעמידות את מהותה.

אני צופה בשמים, מחפש את האסטרויד ב86 שלי. השארתי שם אהבה פורחת; ובתור מנחת נדבה של האנשים אני מביא אתי ציור של כבש, שיזכיר לנו את החיים אם נתפשט מהזמן. אני מחפש אטומים מודעים לערכיות שלהם ולתכלית לחבור לזולתם, מודעים ליכולתנו ליצור מולקולות חדשות ומטיבות, שיקלפו את העולם מכל כך הרבה צער חינם, ויעוררו בו כמיהה לאהבת אמת, כזו שעושה אותנו בני חורין.

מאת @יאיר מנחם, מערבב קדרה ריקה עם המבט תקוע בשמש של חצות ליל.