אילו ראיתי בגיל 25 -במצב שפוי- מה שאני רואה עכשיו, בטח הייתי חושב שאני מסומם. אפילו ברמה פיזית בסיסית: לראות מטושטש מרחוק, או לא להצליח בשום אופן לקרוא אותיות קטנטנות, הם דברים המזכירים את ההתנסויות הראשונות עם צמחים פסיכודליים... רק שעכשיו זה כל יום. גם ברבדים אחרים, הרבה יותר פנימה, קורה אותו דבר: העולם הנראה בעיני 48 שנותיי היה בלתי נתפס בגיל 25, וסבירותו היתה אפסית. מה שהיום מובן מאליו היה סתום לחלוטין (והמעבר מהמצב האחד לשני קרה ברגע אחד כלשהו, כשנהייתי מוכן, בקפיצה אחת), היה נראה דחוף וחיוני מה שהזמן חשף כמיותר וחולף, היה נראה שולי מה שהתגלה כמכריע. תודעה חדשה בת בתה של תודעה ישנה. הפתוי להיתקע -עכשיו- בנקודת מבט זו, בשלב ובמצב זה, הוא עצמתי וקשה. זהו, הגענו הנה, אין צורך להשתנות יותר. רק שמשמעות הדבר שקר נבזה; ואני מודה למרום אשר עמוק בקרבי על היצר המציל אותי ממנו. האמת היא שצריכים ללמוד מהקצב, אם ברצונינו לשחק במודע לאורך הקו הבלתי עציר של הזמן, שהצעתו לשנוי לא תפסוק. ללמוד מהקצב, כלומר: לדעת שמההוספה של אתמול והיום יתהוה המחר (כפי שהציע פיבונאצ'י); שרק מתוך מי שאהיה לאחר כל האתמולים והיום, אוכל לבחור מחר את כיוון מעשיי ואהבתי וכלל חיי. ונועם ה', היופי המדויק של המושלם, ישכון בי כי אהיה לו שקוף, ומעשה ידיי יכריע מזלי, ויכונן גם את האופן בו נועם זה ייראה לעיניי, ומהאופן בו הוא ייראה למי שאני אשכיל ואתבונן ואשיג, ורק כשאזכה לתקן אורחותיי ומעשיי אדע שאני רואה ביושר אמתי.

from iaIr menachem http://ift.tt/1M7lvoq
via IFTTT