טארוט חסידי: אינני מעוניין בדברים הירודים של העולם הזה -הוא אמר-: איך אוכל בכל זאת להצליח בהם?

אינני מעוניין בדברים הירודים של העולם הזה -הוא אמר-:
איך אוכל בכל זאת להצליח בהם?

אף שעסקים אלו אינם רלוונטים לאופן בו אני מרגיש את החיים, אני מבין שמן הבלתי נמנע להתעסק בהם. וכך: באיזה אופן אצליח באתגרים הקשורים אל העולם העבה, לכלכלה, לפרנסה; איך יצא להיות שהצלחתי בכל מה שבסוף מקנה רוחב לחרות -שעל מנת זה נראה שנולדנו-?

היה נראה בטוח באופן כל כך נעלה שעלול היה להתרסק אם רק היה נופל, והתנודד. השערות הלבנות הראשונות רמסו כבר את רוחו השובב, והיה קל להבחין שהוא רוכב על כמה עולמות, נשען על כנפי רוח, רץ בהתלהבות אל אופקי מרכז עצמו. היה כל המוצלח שרצה ובחר, באמנויות שמהן רוחו היה ניזון ולבוש -כך הוא אמר לי-, אך כאב לו בלב הניתוק המסתורי בין החמימות החיה שלו והקור שהוא הרגיש כמשיב לו העולם, בו אינך יכול לא לחיות אם אתה אוהב להיות.

הסברתי לו את התכנית: נשתמש במערך של משלים מאוד דייקני ומורכב, המקודד במסתורים הגדולים של הטארוט בגירסתו הכי מקורית שבהישג ידינו, אחוזה בסודות של קבלת קדמונים אף אם בלבושים מטעים. הוא יבחר ארבעה קלפים. אחד בערך של אות יו”ד, של נקודה פנימית, התחלתית, שכל נסיונו והשגתו של העולם נוצרת ממנו. השני, בערך של אות ה"א דו-ערכית, יתאר את האופן בו תודעתו מגיבה -נעשית מחשבה של הפועל-, הרוח בו הוא מקבל את השפע הקודם למודעות של היו”ד, וביחד עם זאת יראה לנו איזה הוראות משדרת אותה מחשבה, תמיד בפנימיותו, ליכולותיו וכשרונותיו לעשות ולתת (שאנחנו תמיד בעשיה ובנתינה -הסברתי-). הקלף השלשי יהיה לנו מעין וא"ו החיבור, מעין מגלשה הדוחסת ומעבה את כל התסיסה המופקת במוחו למען תזרום מתוכיותו המוצנעת אל אינספור הצורות המאכלסות את העולם החיצון. איך רגשותיו מתפתחים אל תוך גישה, יחס, התנהגות. הקלף הרביעי יהיה עוד אות ה”ה, מחוברת בקשר געגועים לראשונה: האופן בו הוא חווה את העולם, מתוכנת פחות על ידי העולם עצמו מאשר על ידי מחשבת הפועל שהוא, בזמנו, נאלץ להפוך לפעולה. מתוך רביעיה קדושה זו ננסה ליטול את המפתחות של דיאגנוזה, שתפתח לנו שערים לפתור כל סכסוך ומצוקה. מבטו הנבון ביטא הכרח, דחיפות.

ערבבתי את הקלפים כלפי מטה באריכות, חלקתי את הצרור לשתיים ולשלוש, פתחתי במניפה, שבתי לסגור ולערבב, חזרתי לפתחו בשתי ידיי, הגשתיו לו. טול קלף, זה שיקרא לך -אמרתי לו-, וידיו נגעו כבר בקלף שהיה הכי לא יציב, על סף הנפילה, אחוז בשפתי התהום שבין זרתותיי. הפך אותו, הניחו על השולחן, הרכיב משקפיים ושקע בתוך דמות המסתור ה19: השמש.

השמש שבטארוט שלי הוא בטוי של חכמה שלווה -אמרתי לו בחיוך-: לא של החכמה הנלהבת של ההשראה, של גלוים והתגלויות, לא של החכמה היורדת ישר מלמעלה וחורגת מכל הכלים שלנו תוך כך שמובילה אותנו אל צורות של התפעלות והתפשטות נלהבת, אלא של החכמה שהלכה את כל הדרך עד פעולת הידיים והרגליים, ונזדככה וקבלה צורה מהנסיון, כדי לשוב אל היו"ד של השכל המיושב, המדוד, המודע, השמח. שתקתי לרגע. היסס. הקלף מנסה להציג מהיכן עלי להתחיל -אמר-, נכון?. השבתי בחיוב. והקלף הזה רומז שאני מתחיל מהסוף? אשרתי בראשי, והוספתי באטיות: שאתה תופס את התכלית כנקודת התחלה... ואולי כבר מזאת, יוצא להיות שאתה הולך לאן שאף אחד אינו הולך, שזה גם מהיכן שאף אחד איננו בא. רק אל תמהר: אנחנו רק מתחילים. חייכנו. היתה באויר הרגשה טובה וערבה לשנינו.

שתינו מים. הציע לי את נרתיק הטבק שלו, שהריח מאוד טוב. הוצאתי נייר וקצת טבק, פזרתי אותו ספוגי ומאוורר, גלגלתי את הצרור חסר הצורה בין אצבעותי עד שקבל צורה של גליל, העברתי את לשוני על פס הדבק, הדבקתי. הוא הדליק סיגריה שהיתה מוכנה מראש, שאף עמוק, הגיש לי את להב המצית. הבטנו האחד בעיני השני ואמרתי לו: אל תתן לזה לעבור, אל תתנשא על הנסיון. אל תברח. עם הטבק מעלה עשן בין שפתיי הגשתי לו שוב את המניפה בידיי. בלי שום טקסיות מיוחדת נטל קלף, סמנתי לו להניחו משמאלו של הקודם. הפך אותו: המסתור ה15, השטן עם קרניו בצבע כחול בהיר כאילו של צבי או של ענפי הברוש, כנפיו של עטלף צהוב: עיני הפנים, עיני השדיים, עיני הבטן, עיני הברכיים.

התיגר כנגד המשמעת והדין, ביזוי כל תלות מתוך הסיפוק העצמי, מתוך אנדרוגיניות חושפת זימה. הספק השיטתי והפרת כל הממוסד עוברים מתחתיך. אתה רואה? כן, אני רואה. מה אתה רואה? אני רואה את הסכנות הנובעות מרבוי כזה של אור -אמר-: דמיתי את דוקטור פאוסטוס מחזיק, משמש גשר, בין שני הקלפים.

יש לך שמש, מקור אינסופי של אור הניזון מהטיפות הנמטרות מהאנשים אליו -השבתי לו, ועיניי תקועות בשלו-. האור הזה גודל ונובע ומאיר בתוכך; יש מעין חומר היולי של אלוהות הזורם וממיר את הבהמיות שלך, המיניות שלך, במשהו שונה ובלתי מזוהה שרק הקסם מסוגל להכיל. משם, שאפילו לא מעניין אותך בפועל להפר את הנורמליות המוסכמת, כי היא נדמית לעיניך כספוג חסר צורה, לא מעוררת בך ענין כלשהו, אתה אפילו לא שואל את עצמך איך לתקשר עמה. אתה מכיר את כל זה היטב, נכון? הוא חיך, שאף עשן חזק, הוריד את המשקפיים והניח אותם על שולחן השיש. איזה תיאור של השבר -אמר-.

מה שאתה אומר זה שבאמצעות מה שנשמתי יודעת, אני נמנע מלמצוא השתקפות, אינני מוצא במה להשתקף שם בחוץ. יותר מזה -אמרתי ברצינות-: אתה רואה את עצמך מורכב מאור זך וטהור, וזה לא רע בעצמו, אבל אינו מתיר לך אפילו צל עליו להישען כדי שהעולם יבחין בך. אין דבר ממש אסור או מצווה או טוב או רע באופן מוחלט, וכמעט לא כלום רצוי לך מעבר למצוי; אין גוונים ולא צבעים, הכלולים כולם בלבן שלך; וזה מקנה לך את כל ההתרים וכל התארים, כאלו השייכים לדמותו של מלך נעלה... שאינו נמצא ממש בעולם, ומתוך כך, לא נקצב לו תקציב לשרוד בו. הבט על הקלף: הנתינים של השטן שלך, נכון, הם קשורים, תפוסים; אך אינם משרתים אותו. שתק, ונצלתי את ההזדמנות לפקוד עליו: טול עוד קלף. והמשכתי אליו את כל הצרור במניפה.

הקלף השלשי יצא להיות המסתור השלשי: המלכה. דעת בדעת.

איך אתה מעז! -קפצתי בלי לחשוב כמעט-. אתה רואה מה אתה עושה? לא רק אינך מיישר את המחשבה המסלקת אותך מעצמך, אלא שאתה מכתיר אותה למלוך על השתתפותך על פני הארץ. ראה ביושר, והגד לי אם אין זה מדויק: מתוך מחשבה, דוקטרינה, המונחת על מבוע אינסופי של אור טהור הפוטר אותך מכל אחיזה בגידולים העבים של הניצוץ ההתחלתי, אתה מטיל על החיבור בין הנשר לבין השרביט את התפקיד להמשיך בדרך. השרביט מצביע כלפי מעלה, והנשר, שצריך היה לעוף ולרחף בחיפושו אחר בשר מן העולם שישמש מזון לאשר הוא בא ממנו, כלוא בתוך בועת רקיע, בתוך בלון, ביחידות שמימית דו-מימדית עלי הארץ. אנחנו בקלף המחבר, וכל חיבור אפשרי מוצף באדישות, בגאוה הקדושה המחזיקה אותך מובדל ומרוחק, שמור מהבור כי אפילו לא מתוך רעב תדע לרדת אל האוכל. המלכה עצובה: היא הדעת, החיבור בין המוח לבין הגוף, בין הפועל לבין התפשטותו לפעולה, והיא במקום הנאה לבחינת הדעת, אך הסגול המאפיין את הדעת נעדר ממנה. השרביט עומד לבדו, מוחזק מלמעלה; אם תסתכל היטב, תראה שאין אופן בו היד בתנוחה הנראית לעין יוכל להחזיקו. והנשר מוגן מהלמטה אותו אינו יכול להשיג, כי גם בארץ, היא נשארת בשמים. פתור זאת, עכשיו, בדחיפות: טול עוד קלף.

המהלך החל לתפוס גם אותי. בעדינות, הוא לקח קלף מתוך המניפה שלי, שם אותו מתחת לקודמיו, הפכו. הביט בו, צחק פתע, שלח את עיניו למרום, תופף קצת עם הכפית של הקפה על השולחן. הבנתי אותו: זה באמת היה מייאש. המסתור ה20: המשפט, הכתר השלשי בעליונים המכונה רצון, כתר הרצון המושך את ברואי עולם אל תוך הרוח והמוח, אל מעבר לגופים מלאי יופי ורכות, אמנם עמם.

שמש שהוא עכשיו כבעל תודעה (והוא הרחק למעלה מהשמש סתם), שקרנותיו מפיצות או מושכות -לא משנה- טיפות רבגוניות של גשם סימטרי שלא מרטיב סף או רף ואינו מתיאש מהשיגם; השטן הכחול מורה בהמיות לגופים העירומים של הנשמה; והחצוצרה שלא פוסקת מלהתריע, ואתה -הדגשתי לו- שם באמצע בין החיבוק של השטן והמלאך שעיניך רואות לצליל החצוצרה הקרואת לך. הבה נברח מכאן -הצעתי-: הבננו כבר, והנה עת לעבוד.

הוא נראה ממש מיואש. עד עכשיו, המנהרה ממנה כל כך ביקש לצאת רק התמלאה באור, והאור לא עזר כי אם לחזק את התחושה של אינסופיות הבלתי נכנעת של המנהרה, של אי היכולת של כל הילודים בה לנטשה. איזה פער יכול להיות באמת בין אור בחוזק בלתי נסבל לבין החושך הכי עמוק? שים לב -אמרתי לו-: יש לנו ארבעה מסתורים אשר בחרת: 19, 15, 3, ו20, סך כולם ביחד 57. הספרות של התוצאה, 5 ו7, הם ביחד 12. להתחלת התשובה, נקח את המסתור ה12: התלוי.

נחוץ לעצור בדרך כדי להשיג יציבות, משמעת, כדי לרוקן את הראש ואת הלב. כל זאת בלי לאבד לא את הנמוסים ולא את החן. אתה מרגיש כאב עמוק, והכאב צריך להוליד את הכוחות לדרך חדשה. עצירה בדרך לעצב את עצמך מחדש. בטארוט שלי, התלוי הוא בתדר של הוד, של הודיה והודאה: הוא מוביל את הדרך חזרה של הגשמי החולף אל הרוחני הנצחי. אל תתבלבל: אין זו הדרך שאתה מכיר, בה החיבור אל הנעלה והנשגב פוטר אותך מלהניח אף פעם את הרגליים על הארץ, אלא דרך חזרתה של האור אל מקורה, לאחר שהשלימה את משימתה על פני הארץ -דברתי מהר בלי להזיז את עיניי מעליו כי פחדתי שישבר-. ולשם כך הוא נמצא בין עמודים: יכין ובועז לצדדיו, והרצפה שם למעלה מוכנה לרגליו, כי הוא בדרך למעלה, וראשו חושב, ורגליו הולכות בראשונה.

ועוד -הוספתי- יש לנו: אם נחלק 57, סך כל הקלפים אשר בחרת, ב22 שהוא סך כל המסתורים הגדולים אתם אנחנו עובדים, יצא לנו 13 ביתרה. חפשתי את הקלף ושמתיו לפני עיניו: המסתור השלושה עשר, שאין לו שם כי העובר דרכו נבדק ונתקן מחדש וכבר כלום נותר כפי שהיה. בנקודה זו, משהו חייב להסתיים כדי שמשהו יוכל להתחיל, להיוולד. זה לא נתק אלא רצף, לא הישנות הנסיבות אלא זרם עצמתי הבורר ומבער מן הקיים להקים מהטוב בו עולם חדש.

ההזדמנות שלך להפוך את כל אשר קבלת עד היותך מי שאתה כדי להתהוות מחדש. שלושה עשר הוא מספרה של אהבה, של אחדות, ובטארוט שלנו, הוא משדר בתדר של נצח, של נצחון האור שלך אשר השלים שלב במשימה, ומתעלה עוד צעד, עוד מדרגה, מתוך רגבי ההוד אל ארציותך המובטחת.

הוא הקשיב לי כאילו ממקום אחר, עיניו חצי סגורות; נראה היה כאילו כואב לו הראש, ומן הצפוי שכך יהיה. המשכתי: הבה נמשיך לגלגל, לפורר, לפרט. אנחנו יכולים ליטול את שני הקלפים הראשונים של הפתרון ולהוסיף אותם על מנת למצוא היכן הם מתפלחים, מאין נובע כוחם. הם 12 ו13, 25 ביחד: הוספת ספרותיו נותן לנו 7. והנה הוא, המסתור השבעי', המרכבה, רכב המלכות, מרכבת הקרב מעליה להוביל את מבצעי הכיבוש. רומז לנו על עשיה בעולם, על בניה בתנועה חיה, על שידור מלא עצמה. גם הוא בתדר של נצח, של נצחון ונצחיות וניצוח כמו המסתור ה13, אך הוא הפן הקודם והמשלים אותו: דרכו האור מלמעלה מתעבה על מנת לעשות ולהתרחש על פני הארץ, וכל הרוחני והתודעתי הופך כלי לתקן את המלכות.

אם נחלק 25 ב22, תישאר לנו יתרה בשווי 3: המסתור מספר 3, המלכה הפתוחה כבר לעינינו כאן על יד: היא בטח תשמח מהמשתמע לה מעלייתך על המרכבה, אך מכיוון שהיא כבר בידינו, נדלג עליה הפעם.

הזדקף על הכסא. נראה שבאמת יש לקום לעבודה -אמר-. לא רק לנחות על הארץ אלא גם להצליח בה. ואם אני מבין אותך, הכח של מי שאני כבר הוא המסוגל להקנות לי את הכלים למשימה. והוסיף באדישות: איך שזה נראה מהסרטוט, הפשטות שבדבר מבהילה, בלתי נתפסת.

משהו פוקד עליך לרכז את כל העולם התודעתי שלך, ההסטוריה שלך, לבך, קישורים וכשרונות -אמרתי לו-, לעשות אתנחתא בדרך, לפנות, לתפוס את המושכות, לפעול בעולם הזה. מה שיהיה שמאז ומתמיד אתה כמעט עושה, להגשימו כבר בקפיצה אחת. הבה נתקדם עוד קצת יותר עמוק. יש לנו בתשובה 12, 13 ו7: שלושים ושניים סך הכל, מספר הלב. ספרותיו 3 ו2 הן ביחד 5. הנה לפניך המסתור החמשי: הכהן בעל החכמה, השומר על הסוד.

אצבעותיו עדינות ובראש המטה שלו יש עשרה קשרים. סוף כל סוף, אינך יכול לאבד את השורש האמתי של דרכך: עליך לעזור, לתווך, להשתמש בהשראה שלך לטובת עולמך, להפיק צדיקות. אין מה לזייף או לסלף או לאבד: זה הכהן הבא לפעול על המצוי. אין דבר שאתה נועד לאבד, אלא להפך, זהו זמן של הגשמה, של התגלמות. בטארוט שלנו, הכהן הזה משדר בתדר של גבורה, שים לב: יראה, גבורה, צמצום, מידה, משמעת, צניעות, סמכות, חיבור אנכי: יאה לו כס המלכות, כל עוד יקשיב לכל האנשים הדומים כי מפנים לנו גב הנגשים לבקש את עזרתו או עצתו. והוא רואה אותם, אמנם אינו מביט אליהם. אני רואה את זה בא, הקשב! אם נחלק אותו 32 שיש לנו כבר ב22 יש לנו אחד, והיתרה שוה 10. המסתור העשירי, להשלים חליפה שלא יכלה להתחייט באופן יותר מדויק לך. גלגל המזל. מלכות: ממלכת היש, המוחשי, העבה, החומר האפל שרק למען תאיר בו אתה מקבל מהאור.

הוא מדבר על הלבשת האנוכי שלך בנסיבותיו, על להפוך את הגשמי לחלק מהרוח ולהתהוות גוף לרוח המחיה אותו. הגלגל אינו נע, הוא ממתין לכוחך אשר יניע אותו. אם אתה המלך הכחול על הגלגל, זה המוביל את הדעת בצבע סגול צמוד לעורו והנושא את הכתר ואת הרומח, בטח תדע לדחפו כדי שכל אחד מהנשואים עליו -קום ראה את המבע המתחנן שלהם- יגיע בעזרתך ליעדו. אין זה הדבר אליו התכוננת תמיד לעשותו?

אז, אין כלום לבקש? -שאל, כמעט נוכח-. נראה שיש לך הכל -השבתי לו-. הדיאגנוזה היה דבר פשוט: אני מניח שידעת אותו מכבר. אבל עכשיו יש לך גם מפה חדשה, בציור שונה: התלוי המכין מקום למסתור השלושה עשר, המרכבה המלכותית המובילה אותך, כהן לאל עליון, לתת צורת עקבך בגלגל המזל, להטות את המצוי לך לכיוון הטוב הידוע לך, להשפיע ממנו על המציאות ממנה הסתייגת. שנן את הדרך שהשלמנו עתה ביחד: הקלטתי כל הדקות האלו בשבילך. קום על רגליך, תפוס את המושכות: חיי עולמך בידיך.